השמש שקעה מעל נמל יפו, צובעת את הים בכתום עמוק וצורב. מיה ישבה בכיסא הגלגלים שלה על המזח, רגליה מכוסות בשמיכת צמר כבדה למרות הלחות. במשך חצי שנה היא הייתה “הילדה מהטרגדיה ביאכטה” – זו שמעדה בלילה סוער ומאז איבדה כל תחושה ברגליים. אביה עמד במרחק מה ממנה, לבוש בחליפה יקרה, משוחח בטלפון עם מנתח מפורסם בגרמניה, בזמן שארוסתו החדשה והאלגנטית ליטפה את שערה של מיה בחיוך מלאכותי.
נער הסיפון, נער עם ריח של מלח על בגדיו וידיים מיובלות, לא ניגש להציע עזרה. הוא התיישב על המזח ליד רגליה של מיה, כשבידו קופסת פח חלודה מלאה במי ים. הוא לא שטף את רגליה; הוא פשוט הניח את הקופסה על הרצפה והביט בה בעיניים שלא היה בהן רחמים, אלא ידיעה.
“הרופאים אומרים שהעצבים שלך ישנים, מיה,” לחש הנער, קולו נבלע ברעש הגלים המכים בסלעים. “אבל הים לא שומר סודות לנצח. הוא תמיד פולט את מה שניסו להטביע בו.”
הוא שלח יד אל תוך המים העכורים שבקופסה ושלף משם צמיד קרסול מכסף, מעוקם ומושחר. אבל הדבר שגרם למיה להפסיק לנשום לא היה הצמיד. סביב סוגר הכסף היה מלופף חוט דיג שקוף וחזק במיוחד – חוט מקצועי שאי אפשר לקרוע בידיים, כזה שנועד להידוק מבלי להשאיר סימן.
“מצאתי את זה תקוע במדחף של היאכטה כשהעלינו אותה לתיקון,” אמר הנער בשקט. “זה לא נפל ממך כשמעדת. מישהו קשר את הרגליים שלך לסולם לפני שהסירה התחילה לזוז. מישהו ידע שברגע שתנסי לקפוץ למים, החוט הזה ימשוך אותך למטה.”
הזיכרון הכה במיה כמו גל קר. פתאום, האצבעות שלה ברגליים רעדו בתוך החול הרטוב. התחושה לא חזרה לאט; היא חזרה כהתפרצות של זעם. המראה של חוט הדיג המלופף סביב הכסף היה ההוכחה שהיא לא הייתה משוגעת.
אביה מיהר לעברם, פניו לחוצות. “מה קורה כאן? מיה, את צריכה לחזור למכונית, הלחות הזו מסוכנת לך—”
אבל מיה לא הקשיבה. היא נאחזה בידיות הכיסא, ובידיים רועדות אך נחושות, דחפה את עצמה למעלה. היא עמדה. יציבה, גבוהה, מול האישה שעמדה לצד אביה.
מיה לא בכתה. היא הצביעה על חוט הדיג המונח בכפו של הנער. “היא אמרה לי שאם אני אספר שראיתי אותה מחליפה את התרופות של אמא, היא תדאג שהפעם החוט לא ייקרע,” קולה של מיה היה קר וחד כמו קרח. “חשבת שהיא מצילה אותנו, אבא. אבל היא רק רצתה לוודא שאני לעולם לא אוכל לברוח ולספר לך את האמת.”
הנער הניח את הצמיד בכפו הרועדת של האב. האיש הביט בתאריך החרוט על הכסף – היום שבו הוא חתם על הצוואה החדשה שלו. מיה עשתה את הצעד הראשון שלה, לא לעבר אביה, אלא לעבר השקיעה, משאירה את כיסא הגלגלים מאחור כעדות לשקרים שטבעו בים.