השמש של צהרי היום במדבר הנגב הייתה חסרת רחמים. אריאל לחץ על הדוושה של הג’יפ היוקרתי שלו, נהנה מהמיזוג החזק ומהשקט המוחלט של המרחבים הצהובים. הוא ברח מהעיר, מהחובות, ובעיקר מהאנשים שהשאיר מאחור. הוא הרגיש כמו מלך המדבר.
פתאום, מבין הסלעים, צצה דמות.
בום.
דלי של בוץ אדום וסמיך נחת ישירות על השמשה הקדמית, חוסם את הראייה לחלוטין. הג’יפ חרק בעצירה פתאומית, מעיף ענן של אבק. אריאל יצא החוצה, כולו רותח מחום ומעצבים, חליפת הפשתן היקרה שלו נראתה מגוחכת על רקע השממה.
— “אתה נורמלי?!” הוא צרח לעבר הנער שעמד שם. “יכולת להרוג אותי! אתה יודע כמה הרכב הזה עולה?”
הנער לא זז. הוא היה לבוש בגדי עבודה פשוטים, ספוגים בזיעה ובחול, אבל המבט שלו היה חודר כמו חץ. לא היה בו פחד, רק בוז עמוק.
— “החול לא יכול לקבור הכל, אריאל,” אמר הנער. הקול שלו היה שקט, אבל הוא הדהד בין הואדיות.
אריאל קפא. אף אחד לא קרא לו בשמו הפרטי באזור הזה. — “מאיפה אתה מכיר אותי? מי שלח אותך?”
הנער התקרב באיטיות. הוא הוציא מכיסו משהו קטן ועטוף בבד ישן. הוא פתח אותו וחשף מפתח חלוד של בית ישן, עם מחזיק מפתחות בצורת חמסה שבורה.
— “אמא שלי שמרה את זה עשרים שנה,” לחש הנער. “היא אמרה שזה המפתח ללב שלך, אבל אני רואה שיש לך שם רק מנוע של גרמנית יוקרתית.”
הלב של אריאל החסיר פעימה. המפתח הזה… הוא זכר את הבית הקטן בערבה, את ההבטחות שנתן תחת אור הירח, ואת הדרך שבה נעלם בלי להביט לאחור ברגע שהכסף הגדול התחיל לזרום.
— “איפה היא…?” שאל אריאל בקול סדוק, כשהזיעה זולגת על פניו ולא בגלל החום.
הנער הסתכל על האופק הרחוק, שם השמיים נפגשו עם האדמה הצרובה. — “היא תמיד אמרה שהמדבר סולח, אבל הוא אף פעם לא שוכח. עכשיו גם אתה לא תשכח.”
הנער השליך את המפתח לתוך הבוץ האדום שעל מכסה המנוע והחל ללכת ברגל לעבר ההרים, נעלם בתוך גלי החום של המדבר. אריאל נותר לעמוד ליד המכונה המפוארת שלו, שפתאום נראתה כמו ערימת ברזל חסרת ערך באמצע השממה הגדולה.