שלוש מאות שישים וחמש זריחות.
בדיוק כך ספרתי את הזמן מאז שהחתול שלי, ג׳ינג׳י, נעלם מהחצר הקטנה שלנו בגבעתיים כאילו מישהו מחק אותו מהעולם בלחיצת כפתור. שנה שלמה. אנשים אומרים את זה בקלות, כאילו זו רק מילה בלוח שנה. אבל מי שחיכה פעם למישהו אהוב שיחזור הביתה יודע ששנה היא לא זמן. שנה היא מבחן.
בהתחלה התקווה צועקת.
היא גורמת לך לרוץ לחלון בכל פעם שפח זז בחוץ. היא גורמת לך לצאת בפיג׳מה לחדר המדרגות כי נדמה ששמעת יללה. היא גורמת לך להדפיס מודעות עם תמונה אחת שחוקה, לתלות אותן על עמודים, בתחנות אוטובוס, ליד המכולת של יוסי, על לוח המודעות בקופת חולים.
״אבד חתול ג׳ינג׳י. עונה לשם ג׳ינג׳י. מסורס. עם כתם לבן קטן מתחת לסנטר. בבקשה תתקשרו בכל שעה.״
בכל שעה, באמת.
והתקשרו.
ילד אחד אמר שראה אותו ליד גן ציבורי. רצתי לשם עם קופסת טונה ועם לב שדפק לי בגרון. זה היה חתול אחר. אישה מבוגרת התקשרה להגיד שחתול ג׳ינג׳י ישן אצלה במחסן, אבל כשהגעתי הוא הסתכל עליי בעיניים זרות וברח מתחת למדף. פעם מישהו שלח לי תמונה מטושטשת בלילה, ואני בכיתי חמש דקות לפני שהבנתי שזה בכלל לא הוא.
עשיתי הכול.
חיפשתי בין מכוניות חונות. שאלתי שכנים. נכנסתי לקבוצות פייסבוק של כל רמת גן, גבעתיים ותל אביב. התקשרתי לעמותות. נסעתי להסגרים. הסתכלתי בעשרות כלובים, מול עשרות זוגות עיניים, וכל פעם התפללתי שאחד מהם יהיה הוא. וכל פעם יצאתי משם עם אותו חור בבטן.
אמא שלי אמרה בהתחלה, ״הוא יחזור. חתולים יודעים.״
אחר כך היא אמרה, ״אולי מישהו טוב לקח אותו.״
ואחרי כמה חודשים היא הפסיקה להגיד.
זה היה הכי קשה. לא הרגעים שבהם בכיתי. לא הלילות שבהם דמיינתי אותו רעב או פצוע. אלא השקט שהגיע אחר כך. השקט שבו הבית התרגל בלעדיו.
הקערה שלו עמדה במטבח ליד המקרר. שבועות לא נגעתי בה. אפילו כשנהייתה עליה שכבה דקה של אבק, לא הייתי מסוגל להזיז אותה. ג׳ינג׳י היה איתנו תשע שנים. מצאתי אותו כשהייתי בן עשרים ושבע, גור רזה שעמד מתחת לרכב ברחוב כצנלסון וצרח כאילו העירייה חייבת לו פיצויים.
לקחתי אותו הביתה ״רק ללילה״.
בלילה הראשון הוא טיפס עליי, נשך לי את האוזן ונרדם על הצוואר שלי.
מאז הוא נשאר.
הוא היה חתול עם אופי של בעל בית. היה יושב באמצע הספה כאילו שילם משכנתא. היה פותח ארונות עם כפות קטנות ועקשניות. כשהייתי חוזר מהעבודה עייף, הוא היה עומד ליד הדלת ומיילל עליי בכעס, כאילו איחרתי למשמרת אצלו.
אחרי שאבא שלי נפטר, הוא הציל את אמא שלי בלי לדעת. היא לא אמרה את זה, אבל ראיתי. בבקרים הכי קשים, כשהיא ישבה מול כוס תה ולא נגעה בה, ג׳ינג׳י היה קופץ על הכיסא מולה, דוחף את הראש לכף היד שלה ודורש ליטוף. היא הייתה אומרת לו, ״די, נודניק,״ אבל היד שלה הייתה מתחילה לזוז. לפעמים זה היה הדבר היחיד שזז בבית.
ואז הוא נעלם.
ביום השלוש מאות שישים וחמש קמתי מוקדם. לא תכננתי. פשוט התעוררתי לפני השמש, כמו באזכרה. עמדתי במטבח והסתכלתי על המקום שבו הקערה שלו עמדה פעם. אמא כבר החזירה אותה לארון חודשיים קודם. היא עשתה את זה בערב אחד, בשקט. לא שאלתי. היא לא הסבירה.
הכנתי קפה. הוא יצא מר.
״אתה ער?״ אמא שאלה מהמסדרון.
״כן.״
היא נכנסה עם חלוק אפור, שיערה אסוף ברישול. העיניים שלה נעצרו בדיוק במקום שלי.
״שנה,״ היא אמרה.
לא עניתי.
היא התקרבה ונגעה לי בכתף. ״איתי, אולי היום תנסה לא לחשוב על זה כל היום.״
רציתי להגיד לה שאני לא בוחר לחשוב. שזה פשוט חי בתוכי. אבל רק הנהנתי.
בצהריים יצאתי לעבודה, וכבר בכניסה לבניין הטלפון שלי צלצל.
מספר לא מוכר.
כמעט לא עניתי. בשנה האחרונה למדתי שמספרים לא מוכרים הם לפעמים סכין קטנה.
אבל משהו בי לחץ על הכפתור.
״שלום, זה איתי לוין?״
״כן.״
״מדברת ד״ר נועה מרפאת בעלי חיים ארלוזורוב. הביאו אלינו עכשיו חתול ג׳ינג׳י. סרקנו שבב. הפרטים שלך מופיעים כבעלים.״
היד שלי נחלשה. המפתחות נפלו על הרצפה.
״מה השם שלו?״ שאלתי, בקול שלא היה שלי.
הייתה שתיקה קצרה. ניירות זזו ברקע.
״כתוב פה… ג׳ינג׳י.״
אני לא זוכר איך הגעתי למרפאה. באמת לא. אני זוכר צפירות. אני זוכר את עצמי אומר לנהג מונית, ״בבקשה, כמה שיותר מהר,״ והוא מסתכל עליי במראה ושואל, ״הכול בסדר?״
״מצאו את החתול שלי,״ אמרתי.
הוא לא צחק. הוא רק לחץ על הגז.
במרפאה הריח היה של חומר חיטוי ופחד. המזכירה הרימה אליי עיניים וכבר ידעה מי אני.
״איתי?״
הנהנתי.
״חכה רגע.״
רגע.
אחרי שנה שלמה, ביקשו ממני לחכות רגע.
ואז הדלת נפתחה.
טכנאית יצאה עם שמיכה כחולה בידיים. בתוך השמיכה היה חתול רזה, מלוכלך, עם פרווה דהויה ואוזן אחת שרוטה. לרגע המוח שלי סירב להבין. הוא היה קטן מדי. שקט מדי. לא החתול השמן והחצוף שלי.
ואז הוא הרים את הראש.
מתחת לסנטר היה הכתם הלבן. כמו פסיק קטן של אור.
״ג׳ינג׳י,״ לחשתי.
האוזניים שלו זזו.
״ג׳ינג׳י שלי.״
הוא פתח את הפה והוציא יללה צרודה, שבורה, כאילו הקול שלו חיכה לי כל השנה ונחלד בדרך.
לא החזקתי מעמד. ירדתי על הברכיים באמצע המרפאה. הטכנאית הניחה אותו בידיים שלי, והוא דחף את הראש שלו לתוך החזה שלי בכוח חלש ונואש.
״סליחה,״ אמרתי שוב ושוב. ״סליחה שלא מצאתי אותך. חיפשתי, נשבע לך שחיפשתי.״
כשהתקשרתי לאמא, היא חשבה שקרה לי משהו.
״איתי? למה אתה בוכה?״
״אמא,״ אמרתי, ולא הצלחתי להמשיך.
״מה קרה?״
״הוא פה.״
״מי פה?״
״ג׳ינג׳י.״
היא שתקה כל כך הרבה זמן שפחדתי שהשיחה נותקה.
ואז שמעתי אותה אומרת, כמו ילדה קטנה: ״לא.״
״כן. תבואי למרפאה.״
כשהיא נכנסה לחדר, היא עצרה בפתח. ג׳ינג׳י היה עליי, עטוף בשמיכה, העיניים שלו חצי עצומות. אמא שמה יד על הפה.
״אלוהים,״ היא לחשה. ״זה הוא.״
הוא שמע את הקול שלה. אני נשבע שהוא שמע. הראש שלו התרומם, לאט. הוא הסתכל עליה, ואז ניסה לעמוד. הרגליים שלו רעדו.
אמא התיישבה על הרצפה בלי לחשוב על הגב שלה, בלי לחשוב על הברכיים.
״בוא, חיים שלי,״ היא בכתה. ״בוא לאמא.״
והוא הלך אליה.
שלושה צעדים קטנים. כל צעד היה כמו נס.
הווטרינרית סיפרה שמצאו אותו ליד אתר בנייה ביפו. פועל בשם סמיר הביא אותו אחרי שראה אותו יושב מתחת לקרוואן, רזה ומבולבל. הוא חשב שהוא חתול רחוב, אבל משהו בהתנהגות שלו גרם לו לבדוק שבב.
״הוא היה של מישהו,״ סמיר אמר לה. ״ראו עליו.״
ביקשתי את המספר שלו.
בערב, אחרי שהבאנו את ג׳ינג׳י הביתה עם תרופות, מזון רפואי והוראות, התקשרתי אליו.
״סמיר? זה איתי. בעל החתול.״
״אה, הוא אצלך?״
״כן. בזכותך.״
הוא צחק במבוכה. ״לא עשיתי כלום. רק לקחתי אותו.״
״זה לא כלום. בשבילנו זה הכול.״
הייתה שתיקה. ואז הוא אמר, ״אחי, אתה יודע מה מוזר? באותו בוקר הבת שלי בכתה שהיא רוצה חתול. אמרתי לה, קודם נעזור למישהו שצריך עזרה, אחר כך נראה. ואז מצאתי אותו.״
שבועיים אחר כך, כשג׳ינג׳י כבר התחיל לאכול טוב יותר והפרווה שלו חזרה להבריק בקצוות, נסענו לפגוש את סמיר ואת הבת שלו, ליאן. היא הייתה בת שש, עם צמות וסקרנות בעיניים. היא ישבה בזהירות ליד הכלוב.
״זה החתול שניצל?״ שאלה.
״זה החתול שחזר הביתה,״ אמרתי.
היא הסתכלה עליי ברצינות. ״אז אם משהו נאבד, לא תמיד זה אומר שזה נגמר?״
אמא שלי, שישבה לידי, התחילה לבכות בלי קול.
״נכון,״ היא אמרה לילדה. ״לפעמים זה רק אומר שהדרך חזרה הייתה ארוכה.״
ג׳ינג׳י לא חזר להיות בדיוק אותו חתול. הוא כבר לא רץ לדלת. הוא נבהל מרעשים חזקים. בלילות הראשונים היה מתעורר ומיילל, עד שאמא הייתה מדליקה אור ואומרת לו, ״אנחנו פה. אתה בבית.״
אבל לאט לאט, הבית למד לנשום שוב.
הקערה חזרה למקומה ליד המקרר. השמיכה חזרה לספה. אמא חזרה לדבר אליו בזמן שהיא חותכת ירקות, כאילו הוא מבין כל מילה. ואני חזרתי לשמוע את הצליל הכי פשוט בעולם: כפות קטנות הולכות במסדרון בלילה.
לפני כמה ימים הייתה הזריחה השלוש מאות שמונים אחרי שהוא נעלם. רק שהפעם לא ספרתי אותה כאבדה. ישבתי במטבח, שתיתי קפה, וג׳ינג׳י ישן על הכיסא של אבא שלי, עגול יותר, רגוע יותר, עטוף באור זהוב.
אמא הניחה מולו אוכל ואמרה, ״בוקר טוב, אדוני. אנחנו חיכינו לך.״
והוא ענה ביללה צרודה קטנה, כאילו אמר: גם אני.
אז אם אתם מחכים למישהו. לאדם. לחיה. לתשובה. לעצמכם. אני לא אגיד לכם שהכול תמיד חוזר. החיים לא כאלה פשוטים, ואני למדתי את זה בדרך הקשה.
אבל אני כן אגיד דבר אחד.
לפעמים, גם אחרי שנה שלמה שבה הדלת נשארת סגורה, גם אחרי שהלב מתעייף מלקוות, גם אחרי שכבר שמים את הקערה בארון כדי לא להישבר כל בוקר מחדש — קורה נס קטן.
והוא נכנס הביתה על רגליים רזות, עם אוזן שרוטה וקול שבור.
ואז אתה מבין: אהבה אמיתית לא נעלמת.
היא רק מחפשת דרך לחזור.