במושב גבעת־הרימון כולם הכירו את זהבה לוי.
אי אפשר היה שלא להכיר אותה. היא הייתה גבוהה, רחבת כתפיים, חזקה יותר מרוב הגברים שעבדו ברפת. כשהייתה עומדת ליד השער וקוראת לפרה שברחה, הקול שלה היה מגיע עד המטעים שבקצה השני של המושב.
הגברים קצת פחדו ממנה.
לזהבה הייתה לשון חדה. מי שניסה לעקוץ אותה, לרמות אותה או להעיר משהו על כך שאישה אינה צריכה לנהל משק לבדה, קיבל תשובה שלא שכח במשך שבוע.
בצרכנייה היו אומרים:
“מי יתחתן איתה? היא לא צריכה בעל. היא צריכה מישהו בגודל של טרקטור.”
אבל אני הכרתי גם את זהבה האחרת.
הייתי האחות במרפאה הקטנה של המושב. לפעמים, אחרי שהשמש שקעה והחדרים התרוקנו, היא הייתה נכנסת דרך הדלת הצדדית.
בלי מגפיים מלאי בוץ, בלי סינר העבודה, בלי הקול שכולם הכירו.
היא הייתה מתיישבת מולי, משפילה את ראשה ומגלגלת בין אצבעותיה קצה של מטפחת.
“מרים,” הייתה לוחשת, “יש לך משהו לכאב ראש?”
הייתי מודדת לה לחץ דם, מוזגת מים ומחכה.
בסוף תמיד הייתה נשברת מעט.
“כשחוזרים בערב לבית ריק,” אמרה לי פעם, “אפילו השעון במטבח נשמע כאילו הוא צועק.”
עיניה התמלאו דמעות, והיא מיד הפנתה את פניה לחלון.
זהבה לא הייתה קשה מפני שלא הרגישה. היא הייתה קשה מפני שהרגישה יותר מדי. הקול החזק, הבדיחות, הכעס המהיר — כל אלה היו קירות שבנתה כדי שאיש לא יגלה כמה היא בודדה.
הכול השתנה בחג השבועות.
כמו בכל שנה, פרשו שולחנות ארוכים ליד בית העם. היו פשטידות גבינה, סלטים, לחמים חמים, עוגות שמרים וקערות עמוסות פירות מהמטעים. הילדים התרוצצו יחפים על הדשא, ומישהו ניגן בגיטרה שירים ישנים.
זהבה הגיעה בשמלה בהירה עם פרחים כחולים קטנים.
בדרך כלל הסתירה את שערה במטפחת עבודה, אבל באותו ערב השאירה אותו אסוף ברכות מאחור. היא אפילו ענדה שרשרת דקה שאמה השאירה לה.
לרגע היא נראתה לא כמו האישה החזקה של הרפת, אלא כמו אישה שקיוותה שמישהו יבחין בה.
מולה ישב בני סגל, אדם קטן ורעשני שאהב להצחיק אחרים על חשבון מי שלא ידע להשיב לו.
אחרי כמה כוסות יין, הוא נשען לאחור ואמר בקול רם:
“זהבה, דווקא יפה לך שמלה. כמעט שכחתי שאת אישה.”
השיחה מסביב נחלשה.
זהבה ניסתה לחייך.
בני לא עצר.
“אבל תגידי, מי בדיוק יתאים לך? כל הגברים במושב נמוכים ממך. את צריכה להביא איזה דוב מהגליל, לא בעל.”
כמה אנשים צחקו מתוך מבוכה.
זהבה החווירה. אצבעותיה נאחזו במפה הלבנה עד שפרקי ידיה הלבינו. ראיתי את הסנטר שלה רועד.
“מה קרה?” בני המשיך. “נגמרו לך התשובות? לזהבה הגדולה אין מה לומר?”
ואז נשמע חריקת כיסא.
גדעון ברק קם ממקומו.
גדעון היה המכונאי של המושב. הוא היה נמוך, שקט, וצלע מאז שתאונת עבודה ריסקה את רגלו שנים קודם לכן. הוא נמנע מאירועים גדולים, משום ששנא להרגיש את מבטי הרחמים כשהלך.
אבל באותו ערב הוא לא הביט ברצפה.
הוא הסתכל על בני, אחר כך על הידיים הרועדות של זהבה.
וכל מי שישב סביב השולחן הבין שגדעון עומד לעשות דבר שמעולם לא עשה קודם.
“תבקש ממנה סליחה,” אמר גדעון.
קולו היה שקט, אבל איש לא העז לדבר מעליו.
בני גיחך. “נו באמת, סתם צחקתי.”
“בדיחה מצחיקה גם את מי שמספרים אותה עליו,” אמר גדעון. “אתה לא הצחקת אותה. השפלת אותה.”
הוא התקדם צעד אחד, מעביר את משקלו אל הרגל הבריאה.
“תבקש סליחה.”
בני הסתכל סביבו. אף אחד לא חייך עכשיו.
“סליחה, זהבה,” מלמל.
“בקול.”
“אני מצטער, זהבה.”
הוא קם והתרחק לעבר החניה.
גדעון הסתובב אליה.
הוא היה נמוך ממנה כמעט בראש, ובכל זאת הביט בה כאילו היא הדבר העדין ביותר שראה.
“אין בך שום דבר שצריך להתבייש בו,” אמר.
לפני שהספיקה לענות, הוא הלך משם, צולע יותר מהרגיל מרוב התרגשות.
מאותו ערב נוצר ביניהם קשר שקט.
גדעון התחיל לעבור ליד המשק שלה אחרי העבודה. פעם תיקן ברז, פעם חיזק שער שהתעקם. זהבה הייתה משאירה לו קופסה עם קובה חמה או פרוסת עוגת שמרים.
שניהם ידעו מהי בדידות, ולכן לא מיהרו לשאול זה את זה שאלות.
כמובן שגם הרכילות הגיעה.
אמרו שהם זוג מצחיק: האישה הענקית והגבר הצולע. אבל הצחוק נעלם כאשר ראו איך זהבה מתאימה את קצב צעדיה לשלו בלי לגרום לו להרגיש חלש, ואיך גדעון מקשיב לה עד סוף כל משפט בלי לפחד מהקול החזק שלה.
בתחילת הסתיו הגשם הראשון חדר דרך גג המחסן שלה והרטיב שקי מזון לבעלי החיים.
גדעון בדק את הגג, אך ידע שלא יוכל לטפס עליו.
“יש לי חבר שיכול לעזור,” אמר.
למחרת הגיע מתתיהו, חבר ילדות שלו ממושב סמוך.
מתתיהו היה אלמן, גבוה, רחב וחייכן. שערו כבר האפיר מעט. הוא עלה על הגג, החליף רעפים שבורים, וגדעון עבד מלמטה.
זהבה הכינה להם ארוחה.
היא בישלה מרק עוף, אורז עם שקדים, קציצות, ירקות בתנור ולחם טרי. כשהניחה את האוכל על השולחן, מתתיהו עמד בפתח המטבח ונשם עמוק.
“שנים לא נכנסתי לבית שהריח ככה,” אמר. “כמו מקום שמישהו באמת מחכה לך בו.”
זהבה הסמיקה.
בזמן שהגישה לו צלחת, אצבעותיו נגעו בפרק ידה.
“תודה, בעלת הבית,” אמר. “יש בך הרבה יותר רוך ממה שאת נותנת לאנשים לראות.”
היא הביטה בו ולא ידעה מה לומר.
רוב הגברים ראו את כוחה ונבהלו. מתתיהו ראה את כוחה ורצה לנוח לידו.
הוא חזר למחרת להשלים את העבודה.
אחר כך חזר גם כשהגג כבר היה שלם.
בחנוכה הם נישאו בחצר ביתה. לא הייתה חתונה מפוארת — רק בני משפחה, שכנים, נרות, אוכל ביתי ושירים שנמשכו עד מאוחר.
זהבה לא נעשתה חלשה יותר אחרי שהתאהבה.
היא נשארה אותה אישה שעבדה ברפת והזיזה ארגזים כבדים לבדה. אבל קולה התרכך, והיא התחילה לצחוק בלי להסתיר את פיה.
כולם חשבו שכאן הסתיים הסיפור.
בקיץ הבא פרצה זהבה למרפאה שלי כשהיא גוררת אחריה אישה קטנה ובהירת שיער.
“זאת תמר,” לחשה. “אחותו של מתתיהו. היא באה מהעיר לחודשיים. שקטה, טובה, תופרת נפלא.”
תמר הביטה בה במבוכה.
“למה הבאת אותי לכאן?”
“כדי לעזור למרים,” ענתה זהבה בתמימות מזויפת.
ואז היא רכנה אליי.
“גדעון חתך את היד במוסך. הוא בדרך אלייך. תשאירי את תמר כאן.”
“זהבה!”
“תני לה לקפל תחבושות. לעשות סדר. מה שצריך.”
לפני שהספקתי למחות, היא נעלמה.
כעבור דקות נכנס גדעון, פניו אפורות מכאב, כשסמרטוט מוכתם בדם כרוך סביב כף ידו.
החתך היה עמוק. בזמן שניקיתי אותו, ביקשתי מתמר להחזיק את זרועו כדי שלא יזוז.
ידיה הקטנות נסגרו בעדינות סביב זרועו הכהה משמן ומאבק.
“אל תסתכל על הפצע,” אמרה לו. “תסתכל עליי ותנשום.”
גדעון הרים את עיניו.
הוא שכח מהכאב.
תמר לא הביטה ברגלו, לא בבגדיו המלוכלכים ולא בצלקותיו. היא הביטה בו כאילו הוא האדם היחיד בחדר.
לאחר שסיימתי לחבוש אותו, הוא עמד ליד הדלת ולא מיהר לצאת.
“את נשארת כאן הרבה זמן?” שאל.
“עד סוף הקיץ.”
“יש ליד המאגר פרחי נופר,” אמר. “הם נפתחים בערב. אולי תרצי לראות?”
תמר חייכה.
“כן. אשמח.”
הם התחתנו בסתיו, תחת עץ רימון עתיק בחצר של זהבה ומתתיהו.
בסוף הערב ניגש גדעון אל זהבה.
“איך ידעת?” שאל. “איך ידעת שהיא לא תראה בי אדם מקולקל?”
זהבה לקחה את ידו המחוספסת בין שתי ידיה.
“מפני שפעם, כשכולם ראו בי משהו שאפשר לצחוק עליו, אתה ראית אישה שנפגעה,” אמרה. “אתה פתחת לי דרך אל האושר. רק החזרתי לך את האור שהדלקת בשבילי.”
עמדתי לידם והעמדתי פנים שהרוח היא שגרמה לעיניי לדמוע.
אנשים בונים סביב לבם שריון כבד. אחד מסתתר מאחורי צעקות, אחר מאחורי שתיקה. אחד מעמיד פנים שאינו זקוק לאיש, ואחר מתרחק לפני שמישהו יספיק לדחות אותו.
אבל לפעמים כל השריון הזה נסדק בגלל אדם אחד שאינו מצטרף ללעג.
אדם אחד שקם ואומר: “די.”
יד אחת שאינה נרתעת מלגעת ביד פצועה.
מעשה טוב לעולם אינו נשאר במקום שבו נעשה. הוא עובר מאדם לאדם, מלב ללב, עד שיום אחד הוא חוזר אלינו — בדיוק ברגע שבו גם אנחנו זקוקים שמישהו יראה אותנו באמת.