כשנרשמתי לטיול המאורגן באיטליה, החברות שלי אמרו שסוף־סוף חזרתי לעצמי.
“יעל, הגיע הזמן שתצאי מהבית. עברו כבר חמש שנים.”
הנהנתי כאילו הן צודקות, אבל לא יצאתי כדי “לחזור לעצמי”. יצאתי מפני שכבר לא ידעתי מי זאת אותה אישה שהייתי אמורה לחזור אליה.
מאז שיוסי נפטר, הדירה שלנו בחיפה הפכה למעין מוזיאון שקט. הכורסה שלו עמדה ליד החלון, השעון הישן שלו נשאר במגירה, ובכל יום שישי הכנתי יותר מדי אוכל, כאילו עוד רגע הוא ייכנס ויטעם מהחלה לפני הקידוש.
הילדים היו מתקשרים. הנכדים היו באים. החיים לא באמת עצרו.
אבל בתוכי משהו נסגר.
הטיול היה אמור להימשך עשרה ימים: רומא, פירנצה, ונציה, נאפולי וסורנטו. רוב המשתתפים היו בגילי. כבר בשדה התעופה כולם השוו תרופות, סיפרו על הנכדים והתלוננו על המושבים הצפופים.
אני ישבתי ליד החלון והחלטתי לא להיקשר לאיש.
ביום השלישי, ליד הקולוסיאום, עמד לידי גבר בשם איתן. עד אז החלפנו רק “בוקר טוב” ועוד כמה מילים ליד מזנון ארוחת הבוקר.
היה חם מאוד, המדריכה ניסתה לספור את הקבוצה בפעם הרביעית, ואיתן אמר:
“הרומאים הצליחו לבנות אימפריה, ואנחנו לא מצליחים לשמור על שלושים ישראלים באותו מדרכה.”
צחקתי.
לא חיוך מנומס. צחוק אמיתי, כמעט ילדותי.
הוא הביט בי כאילו חיכה לרגע הזה.
“ככה יותר טוב,” אמר.
“מה יותר טוב?”
“הפנים שלך כשאת לא מנסה להיות בסדר בשביל כולם.”
המשפט הזה נגע בי במקום שלא ידעתי שעדיין קיים.
מאותו יום התחלנו ללכת יחד. בפירנצה הוא קנה שני גביעי גלידה בלי לשאול איזה טעם אני רוצה, ואז התנצל במשך חצי שעה מפני שבחר פיסטוק ואני בכלל אוהבת לימון. בוונציה הוא החזיק לי את היד כשעלינו לסירה, ולא שחרר מיד גם אחרי שהתיישבנו.
איתן היה בן שבעים, אלמן כבר שמונה שנים. אשתו, דבורה, נפטרה מסרטן.
“כולם אמרו לי שאני חזק,” סיפר באחד הערבים. “אבל האמת היא שלא הייתי חזק. פשוט לא הייתה לי אפשרות להתפרק. היו ילדים, בית, עבודה, חשבונות.”
ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.
דיברנו על בני הזוג שאיבדנו בלי קנאה ובלי מבוכה. הוא לא ניסה להתחרות בזיכרון של יוסי, ואני לא הרגשתי מאוימת מדבורה.
להפך. נדמה היה ששניהם הולכים איתנו במרחק מכובד, מזכירים לנו כמה יקר הוא כל יום רגיל.
בסורנטו שמתי לב שאני מחפשת את איתן בכל בוקר. בחרתי עגילים לפני ארוחת הערב. התזתי מעט בושם שהיה סגור אצלי שנים. אפילו צילמתי את עצמי מול הים ושלחתי את התמונה לחברה.
“את נראית מאושרת,” היא כתבה.
מחַקתי את ההודעה לפני שמישהו אחר יראה.
המילה “מאושרת” הפחידה אותי.
בערב האחרון ישבנו על מרפסת המלון. האורות של המפרץ נראו כמו שרשרת רחוקה, והמוזיקה מן המסעדה למטה הגיעה אלינו חלשה.
איתן הניח את כוס היין על השולחן.
“אני לא רוצה שנחזור לארץ ונעמיד פנים שזה היה רק טיול.”
שתקתי.
“מה אתה רוצה שזה יהיה?”
“התחלה.”
“בגילנו?”
“דווקא בגילנו,” אמר. “אין לנו זמן לבזבז על משחקים.”
אמרתי לו שאני לא יודעת אם אני מסוגלת. שהילדים יתרגשו, ישאלו שאלות, אולי יכעסו. שהוא גר ברעננה ואני בחיפה. שיש לנו חיים מלאים בזיכרונות ובהרגלים.
איתן חייך בעצב.
“אני לא מבקש שתעזבי שום דבר. אני רק מבקש שלא תשאירי גם אותי באיטליה.”
כשנפרדנו ליד החדר שלי, הוא נשק לי על הלחי. ברגע האחרון סובבתי מעט את הראש, והשפתיים שלנו נפגשו.
זו הייתה נשיקה קצרה, כמעט ביישנית.
אבל כל הלילה לא ישנתי.
אחרי שחזרנו לארץ, איתן התקשר בכל ערב. כעבור שבועיים הוא נסע לחיפה. טיילנו בטיילת בת גלים, אכלנו דגים במסעדה קטנה ודיברנו עד שהמלצר התחיל לסדר את הכיסאות סביבנו.
במשך חודשיים שמרתי את הקשר בסוד.
לא מפני שהתביישתי בו.
מפני שהתביישתי באושר שלי.
יום אחד בני, אמיר, הגיע בלי להודיע. הטלפון שלי היה מונח על השיש, ועל המסך הופיעה הודעה מאיתן:
“לילה טוב, יפה שלי. כבר מתגעגע.”
אמיר קרא את השם ושאל מי זה.
לא רציתי לשקר.
סיפרתי לו.
בהתחלה הוא חשב שאני מתבדחת. אחר כך פניו השתנו.
“את מכירה אותו חודשיים.”
“כמעט שלושה.”
“זה לא משנה. את יודעת כמה נוכלים מחפשים נשים לבד?”
“איתן לא נוכל.”
“איך את יודעת? כי הוא החזיק לך את היד באיטליה?”
הכעס עלה בי, אבל ניסיתי להישאר רגועה.
“אתה רשאי לדאוג לי. אתה לא רשאי להשפיל אותי.”
אמיר הסתובב בסלון, הביט בתמונות של אביו שעל המדף ואמר:
“ומה עם אבא? עכשיו ייכנס לכאן גבר אחר, יֵשב בכורסה שלו ויישן במיטה שלו?”
“אף אחד לא מחליף את אבא שלך.”
“זה בדיוק מה שאת עושה.”
“לא.”
אמיר נעמד מולי. עיניו היו אדומות.
“אז תקשיבי לי טוב. אם תכניסי את האיש הזה לדירה של אבא, אל תצפי שאני והילדים נמשיך לבוא לכאן כאילו הכול רגיל. תחליטי מה יותר חשוב לך — המשפחה שלך או איזה אלמן שפגשת באוטובוס.”
הבטתי בבני והרגשתי שהפחד שלי הופך פתאום לכעס צלול.
כל השנים ניסיתי להקל עליו. אחרי שיוסי נפטר, נתתי לאמיר מפתח לדירה, שיתפתי אותו בכל החלטה, אפשרתי לו לבדוק חשבונות ולסדר לי עניינים בבנק. אמרתי לעצמי שהוא רק שומר עליי.
אבל באותו רגע הבנתי שהדאגה שלו הפכה למנעול.
“זאת לא הדירה של אבא,” אמרתי בשקט. “זאת הדירה שלי ושלו. ועכשיו היא שלי.”
אמיר החוויר.
“אז בחרת בו?”
“לא. אני בוחרת בעצמי. בפעם הראשונה מאז שאבא שלך מת.”
הוא יצא וטרק את הדלת.
בערב התקשרתי לאיתן. סיפרתי לו הכול, ובאמצע השיחה פרצתי בבכי.
“אני אתרחק,” אמר מיד. “אני לא רוצה שתאבדי את הבן שלך בגללי.”
“אם תתרחק, הוא ילמד שמותר לו להחליט בשבילי.”
“ואם אשאר?”
“אז נישאר לאט. בזהירות. בלי לשקר ובלי למהר.”
קבענו כללים. לא עוברים לגור יחד. לא מערבבים כספים. לא משנים צוואות מתוך התלהבות. כל אחד שומר על הבית שלו ועל העצמאות שלו.
“רומנטי מאוד,” צחק איתן.
“בגילנו, שקיפות היא רומנטיקה,” עניתי.
אמיר לא דיבר איתי כמעט חודש. בתי, מיכל, ניסתה לתווך.
“הוא מפחד שתשכחי את אבא,” אמרה.
“אני לא יכולה לשכוח אותו גם אילו הייתי רוצה.”
“אז למה את צריכה את איתן?”
הבטתי בה.
“מפני שזיכרונות לא מחבקים אותך בחזרה.”
מיכל הורידה את העיניים.
בחג ראש השנה אמיר הזמין אותי לארוחה, אבל ביקש שאבוא לבד.
לא הסכמתי.
לא מפני שאיתן לא יכול היה להישאר בביתו, אלא מפני שלא הייתי מוכנה שהקשר שלנו יתקיים רק במקומות שבהם לא רואים אותו.
בסופו של דבר נשארתי בחיפה. איתן הגיע אליי. אכלנו מרק, בירכנו על היין והקשבנו לשכנים שרים במרפסת.
בסביבות תשע נשמעה דפיקה בדלת.
אמיר עמד שם עם קופסה של עוגה. מאחוריו היו אשתו והילדים.
“לא באנו להישאר הרבה,” אמר.
איתן קם מיד.
“אני יכול ללכת.”
“לא,” אמר אמיר, בלי להביט בו. “כבר נסענו עד לכאן.”
הערב היה מביך. איש לא ידע על מה לדבר. ואז הנכדה הקטנה שלי ראתה את הצלקת על היד של איתן ושאלה מה קרה.
הוא סיפר לה שנפל מעץ בגיל שתים־עשרה מפני שניסה להציל חתול.
“והצלת אותו?” שאלה.
“לא. החתול ירד לבד והסתכל עליי כאילו אני טיפש.”
היא צחקה. אחריה צחקו הילדים. לבסוף גם אמיר חייך.
זו לא הייתה סליחה. אבל זו הייתה דלת שנפתחה מעט.
כמה חודשים אחר כך נפלתי במדרגות ושברתי את שורש כף היד. איתן נשאר אצלי שבועיים. הוא בישל, לקח אותי לבדיקות, סידר את הבית — ולא נגע אפילו במגירה אחת בלי לשאול.
אמיר הגיע ערב אחד ומצא אותו שוטף כלים.
“אתה לא חייב לעשות את זה,” אמר.
“נכון,” ענה איתן. “אני רוצה.”
אחר כך הם ישבו במרפסת כמעט שעה. אינני יודעת על מה דיברו. כשאמיר הלך, הוא לחץ את ידו של איתן ואמר:
“תשמור עליה.”
איתן ענה:
“היא שומרת מצוין על עצמה. אני רק משתדל ללכת לידה.”
כעבור שנה חזרנו לאיטליה. הפעם לא במסגרת קבוצה. עמדנו שוב ליד הקולוסיאום, באותו חום ובאותה המולת תיירים.
איתן שאל אם אני מתחרטת.
“על מה?”
“על כל הבלגן שעשיתי לך בחיים.”
אחזתי בידו.
“אתה לא עשית בלגן. אתה הזזת את האבק.”
לא התחתנו מיד. לא מכרנו דירות ולא איחדנו חשבונות. בחרנו לחיות שבוע כאן ושבוע שם, עם שתי מברשות שיניים בכל בית ועם מקום גם לדבורה וגם ליוסי בשיחות שלנו.
בגיל שבעים ואחת גיליתי שאהבה חדשה לא מוחקת אהבה ישנה. היא לא נכנסת במקומה ולא דורשת ממנה לצאת.
היא פשוט מדליקה אור בחדר שחשבנו שכבר לא נשתמש בו.
ובכל פעם שאני צוחקת ליד איתן, אני יודעת שיוסי לא נעלם מן החיים שלי.
אני רק הפסקתי להיעלם יחד איתו.