אפילו שנה לא עברה מאז שאבא שלי נפטר, ואמא כבר הודיעה שהיא מתחתנת.
הייתי מוכנה לשמוע כמעט הכול — שהיא רוצה לעבור דירה, לטייל בחו״ל, ללמוד ציור או אפילו למכור את הבית שבו גדלתי. אבל כשהיא הביאה את החתן המיועד לארוחת שישי, פתחתי את הדלת וקפאתי.
מולי עמד אמנון, אבא של בעלי, עם זר כלניות ביד.
מאחוריו עמדה אמא שלי, מרים, מחויכת כמו נערה.
״יעל,״ היא אמרה, ״את אמנון את כבר מכירה.״
בוודאי שהכרתי אותו. הוא היה הסבא של הילדים שלי, אבא של רועי, האיש שישב לידנו בכל חג ובכל יום הולדת.
רק שלא ידעתי שהוא גם הגבר שאיתו אמא שלי נעלמת בערבים.
אמא הייתה בת שישים ושבע. ארבעים ושתיים שנה היא חיה עם אבא שלי. מבחוץ הם נראו זוג רגיל: הוא עבד בנמל חיפה, היא ניהלה את הבית, אירחה בשבתות וזכרה מי אוהב קציצות ומי לא נוגע בכוסברה.
אבל אבא היה אדם קשה. הוא לא הרים עליה יד, אך הקול שלו הספיק כדי להשתיק חדר שלם. הוא החליט לאן נוסעים, עם מי נפגשים, כמה כסף מוציאים ואפילו איזו חולצה ״מתאימה לאישה נשואה״.
אמא מעולם לא התלוננה בפניי.
לכן, כשנפטר בפתאומיות, הייתי בטוחה שהיא תישבר. ביקשתי ממנה לעבור אלינו לקריית אונו, לפחות לכמה חודשים. לא רציתי שתישאר לבד בדירה הגדולה בחיפה.
אלא שאמא לא התנהגה כמו אלמנה שבורה.
שבועות ספורים אחרי השלושים היא הסתפרה, צבעה קו כסוף בשיער, קנתה מכנסי ספורט ונרשמה להתעמלות במתנ״ס.
״אמא, לא קצת מוקדם לכל השינויים האלה?״ שאלתי כשראיתי אותה מודדת ז׳קט בצבע אדום.
היא סגרה את הרוכסן וחייכה אל המראה.
״מוקדם? יעל, אני חיכיתי ארבעים שנה.״
״למה בדיוק?״
״להפסיק לפחד שמישהו יגיד לי שאני מגוחכת.״
נפגעתי בשמו של אבא.
״הוא לא היה עד כדי כך נורא.״
אמא הביטה בי ארוכות.
״הוא היה אבא טוב בשבילך. זה לא אומר שהיה קל להיות אשתו.״
אחרי חצי שנה התחילה לצאת כמעט כל ערב. פעם להרצאה, פעם להופעה, פעם לטייל בטיילת. היא קנתה בושם חדש, ישבה יותר מול המראה והייתה מזמזמת במטבח.
לילה אחד היא לא חזרה.
בשש בבוקר התקשרתי אליה מבוהלת.
״איפה את?״
״אני בסדר.״
״את מבינה שלא ישנתי כל הלילה?״
״אני מבינה, אבל אני גם אישה מבוגרת שלא חייבת לדווח בכל פעם שהיא נשארת אצל אדם שהיא אוהבת.״
המילה ״אוהבת״ הכעיסה אותי יותר מהכול.
כשהיא חזרה, הושבתי אותה לשיחה.
״מי הוא?״
״מישהו טוב.״
״בן כמה?״
״שבעים.״
״אלמן? גרוש? יש לו כסף? ילדים?״
אמא צחקה בעצב.
״עוד רגע תבקשי תדפיס מהבנק.״
רועי היה בטוח שמישהו מנסה לנצל אותה. הוא שאל על הבית בחיפה, על החסכונות ועל הצוואה. אמא נעלבה, אבל הסכימה להביא את האיש לארוחת שישי.
וכך מצאנו את עצמנו מול אמנון.
במהלך הארוחה אף אחד כמעט לא אכל.
רועי הניח את המזלג ואמר לאביו:
״תגיד לי שזה לא רציני.״
״זה רציני מאוד,״ השיב אמנון.
״אמא שלי נפטרה רק לפני ארבע שנים. אבא של יעל עוד לא שנה בקבר. מה אתם עושים?״
אמא יישרה את הגב.
״אנחנו לא עושים שום דבר לא מוסרי. שנינו פנויים, שנינו לבד, ואנחנו אוהבים.״
״את תהיי חמותי וגם אשתו של אבא שלי,״ אמר רועי. ״איך זה אמור לעבוד?״
״בדיוק כמו שזה עובד עכשיו,״ אמר אמנון. ״רק שנהיה פחות בודדים.״
הם סיפרו שנפגשו בקבוצת הליכה לאלמנים בפארק הירקון. בהתחלה צעדו עם כולם. אחר כך נשארו לקפה. אמנון לקח את אמא להופעה קטנה ביפו, והיא הזמינה אותו לסיור גלריות בחיפה.
״הוא מקשיב לי,״ אמרה אמא. ״לא מחכה שאסיים לדבר כדי להחליט בשבילי.״
המילים שלה צרבו.
אמרתי שהיא נסחפת. רועי טען שאביו מבולבל. ניסינו לשכנע אותם לחכות, לבטל, לחשוב על הילדים ועל הנכדים.
כעבור שבוע אמא הודיעה שהם רוצים להתחתן בטקס קטן ליד הים.
״לא,״ אמרתי מיד. ״אני לא אתן לזה לקרות.״
״את לא צריכה לתת,״ היא ענתה. ״אני לא מבקשת רשות.״
הוויכוח החריף עד שרועי איבד שליטה.
״כל עוד את גרה בבית שלנו, יהיו גבולות. או שאת מפסיקה את הקשר הזה, או שאת אורזת וחוזרת לחיפה.״
אמא שתקה.
היא הורידה את טבעת הנישואים הישנה שעדיין ענדה על שרשרת, הניחה אותה בכף ידה ואמרה:
״בעלי הראשון קבע לי איך לחיות. אני לא אתן לילדים שלי להמשיך מהמקום שבו הוא הפסיק.״
באותו לילה היא ארזה מזוודה.
עמדתי בפתח החדר ולא האמנתי שהיא באמת מוכנה לעזוב בגללו.
״את בוחרת באמנון על פניי?״ שאלתי.
אמא עצרה.
״אני לא בוחרת בו על פנייך. אני בוחרת בעצמי. את זו שמכריחה אותי לבחור.״
״אנחנו דואגים לך.״
״לא, יעל. אתם דואגים שהתמונה המשפחתית שלכם תיראה מוזרה.״
היא סגרה את המזוודה והוסיפה בשקט:
״את יודעת מה באמת מוזר? לחכות שאמא שלך תמות מבפנים כדי שתישאר בדיוק כפי שנוח לך לזכור אותה.״
אמנון הגיע במונית ולקח אותה. לפני שיצאה, אמא נשקה לנכדים הישנים ולא הסתכלה לאחור.
במשך חודש כמעט לא דיברנו.
כעסתי עליה, אך בעיקר כעסתי על עצמי מפני שהמילים שלה לא הפסיקו להדהד בי.
יום אחד נסעתי לדירה בחיפה כדי להביא לה מסמכים. במגירה התחתונה של המזנון מצאתי מעטפה ועליה השם שלי.
בתוכה היה מכתב שאמא כתבה שנים קודם ולא שלחה.
״יעל שלי,״ נכתב בו, ״אני מקווה שכשתהיי אישה, לעולם לא תחשבי שסבל הוא המחיר שצריך לשלם כדי להחזיק משפחה שלמה. אבא שלך אינו אדם רע, אבל לידו שכחתי איך נשמע הקול שלי. נשארתי כי פחדתי לפרק לך את הבית. אולי יום אחד תכעסי עליי שלא נלחמתי. אולי תכעסי אם סוף־סוף כן אלחם.״
הידיים שלי רעדו.
נזכרתי בכל הפעמים שאבא ביטל את דבריה בתנועת יד. בכל הפעמים שבהן היא רצתה לצאת והוא אמר שאין צורך. בכל הארוחות שבהן שתקה ברגע שנכנס לחדר.
אני קראתי לזה שקט משפחתי.
בשבילה זו הייתה היעלמות.
כמה ימים לאחר מכן אמנון נפל במדרגות ושבר את הירך. רועי ואני הגענו לבית החולים ומצאנו את אמא ליד מיטתו, עדיין בבגדים שבהם יצאה מהבית לפנות בוקר.
אמנון היה חיוור מכאב.
״אמרתי לה שלא תבטל את הנסיעה שלה לירושלים,״ לחש לנו. ״היא חיכתה לה חודשים.״
אמא כיסתה אותו בשמיכה.
״ירושלים תחכה. אתה לא צריך לעבור את זה לבד.״
״כבר טיפלת באדם מספיק שנים,״ אמר לה.
היא חייכה.
״טיפול שנכפה עליך הוא עול. טיפול שאתה בוחר לתת הוא אהבה.״
רועי הסתובב אל החלון כדי שלא נראה את פניו.
באותו רגע הבנתי שאמנון לא גזל ממנה את השנים האחרונות. הוא החזיר לה אותן.
התיישבתי לידה וביקשתי סליחה.
אמרתי לה שחשבתי שאם תאהב שוב, פירוש הדבר שלא אהבה את אבא. היא אחזה בידי.
״אני אהבתי אותו כפי שידעתי לאהוב אז. אבל אהבה חדשה לא מוחקת קבר ישן. היא רק מזכירה למי שנשאר בחיים שגם הוא עדיין כאן.״
רועי התנצל בפני אביו רק שבועות אחר כך, במהלך השיקום. הוא ראה את אמנון מתאמץ לעמוד, ואת אמא מוחאת כפיים על כל צעד קטן.
״מאז שאמא מתה לא ראיתי אותך רוצה כל כך לחזור הביתה,״ אמר לו.
אמנון הביט במרים.
״כי עכשיו מישהו מחכה לי שם.״
הם התחתנו בתחילת האביב בטקס קטן מול הים בחיפה. אמא לבשה שמלה בצבע שמנת וצעיף טורקיז. אמנון עמד לצדה עם מקל הליכה מעוטר בסרטים שהנכדים קשרו לו.
רועי החזיק את יד אביו.
אני ליוויתי את אמא.
רגע לפני שניגשנו לחופה, היא שאלה:
״את עדיין חושבת שאני עושה מעצמי צחוק?״
הבטתי בה. היא רעדה מהתרגשות, לא מפחד.
״לא, אמא. אני חושבת שהיית אמיצה לפני כולנו.״
החיים שלהם לא הפכו לאגדה. הם התווכחו על המזגן, על נהיגה ועל כמות המלח בסלט. אמא המשיכה לדבר על אבא, ואמנון שמר תמונה של אשתו הראשונה ליד המיטה.
לא הייתה ביניהם תחרות עם המתים.
הייתה ביניהם ברית של החיים.
ביום הולדתה השישים ותשע, אמא הזמינה את כולנו לארוחה. בסוף הערב היא ואמנון התחילו לרקוד במטבח. בלי מוזיקה, בלי קהל ובלי להתבייש.
עמדתי במסדרון והסתכלתי עליה נשענת על כתפו, ופתאום ראיתי לא רק את אמא שלי.
ראיתי אישה שחיכתה עשרות שנים לרגע שבו לא תצטרך לבקש סליחה על כך שהיא שמחה.
פעם חשבתי שילדים טובים צריכים להגן על הוריהם מכל טעות.
היום אני יודעת שלפעמים הטעות הגדולה ביותר היא לקחת מהם את הזכות לבחור.
כי הורים אינם מפסיקים להיות בני אדם כשהם מזדקנים. והלב אינו יוצא לפנסיה בגיל שישים ושבע.
לפעמים הוא רק אז מעז להתחיל לחיות.