ההחלטה נולדה אצל ג’ינג’י בתוך רגע. הוא זינק מהמטבח המלא עשן, דהר אל חדר המדרגות והחל ליילל בקול נורא, כאילו ניסה להזעיק את כל הבניין.
רק זמן קצר קודם לכן שרר בדירה החיפאית שקט של בוקר שבת.
אור השמש חדר מבעד לעץ הפיקוס שבחצר ורקד על קירות המטבח. ג’ינג’י, חתול כתום ושמנמן, ישן על אדן החלון. בכל פעם שקרן אור נגעה בפרווה שלו, היא נראתה כמעט בוערת.
רות עמדה ליד הכיריים והכינה שקשוקה. על השיש חיכו לחם טרי, גבינה לבנה וקפה שחור.
בעלה, פרופסור אמנון לביא, נכנס למטבח כשהוא מסרק את שיערו האפור והמתולתל.
“הגעתי בדיוק בזמן,” הכריז.
“אתה תמיד מגיע בזמן כשיש אוכל,” השיבה רות.
אמנון התיישב. הוא היה מתמטיקאי מוערך, אדם שידע לפתור בעיות מורכבות מאוד, אך התקשה להבין רמזים פשוטים מאשתו.
ג’ינג’י פקח עין אחת.
אמנון הביט בו ונאנח.
“איזו עבודה יש לחתול הזה בחיים? לישון, לאכול ולהשאיר שערות.”
“הוא חתול,” אמרה רות.
“חתול צריך לתפוס עכברים.”
“אין לנו עכברים.”
“אז שיתפוס יתושים.”
“גם בזה הוא לא מצטיין.”
“אם כך, לפחות שינקה את הרצפה עם הזנב שלו.”
רות חייכה.
“אתה הבטחת לקנות שואב רובוטי.”
“אני?”
“לפני ארבעה חודשים.”
“נקנה. ברור שנקנה.”
רות מזגה עוד קפה.
“אולי ניסע היום לטייל בטיילת? נוכל לשבת אחר כך בבית קפה.”
אמנון הניח את הכוס.
“אני לא יכול. יש לי מאמר לסיים.”
“היום שבת.”
“למתמטיקה אין שבת.”
“אבל לאשתך יש.”
הוא הביט בה, לא בטוח אם היא צוחקת.
רות כבר הייתה בפנסיה. במשך שנים לימדה ביולוגיה בתיכון, עבדה עם אנשים, יצאה להרצאות ונפגשה עם חברות. לאחר הפרישה, עולמה הצטמצם לדירה, לקניות, לבישול ולדלת הסגורה של חדר העבודה של אמנון.
“אני רוצה להתלבש יפה ולצאת,” אמרה. “לא רק לסופר או לקופת חולים.”
“נלך בשבוע הבא.”
“כך אמרת גם בשבוע שעבר.”
“רותי, את יודעת כמה העבודה שלי חשובה.”
“ואתה יודע כמה אני חשובה?”
אמנון קם ונישק אותה במהירות על המצח.
“אל תתחילי עכשיו. אני חייב להתרכז.”
לפני שיצא, הצביע על ג’ינג’י.
“לפחות אני מועיל. לא כמו האדון הזה.”
“הוא יושב איתי כשאני לבד.”
“גם כרית יכולה לעשות את זה.”
הוא נכנס לחדר העבודה וסגר את הדלת כמעט עד הסוף.
רות נשארה במטבח.
ג’ינג’י ירד מאדן החלון והתחכך ברגלה.
“אל תיעלב,” לחשה. “יש אנשים שלא מבינים שאפשר להיות חשוב גם בלי לכתוב נוסחאות.”
לקראת הצהריים התחילה רות להכין מרק עוף.
היא גילתה שנגמרו עלי הדפנה, הביאה שרפרף ועלתה כדי להגיע לארון העליון. כשירדה, קצה החלוק הכחול שלה נגע בלהבה.
הבד נדלק מיד.
“אמנון!” צרחה.
היא ניסתה לכבות את האש בידיים.
“אמנון, אני נשרפת!”
ג’ינג’י קפץ ממקומו ויילל.
בחדר העבודה שמע אמנון את קולה כאילו הגיע ממרחק. מוזיקה קלאסית התנגנה ברקע, והוא היה שקוע בחישוב מסובך.
“הכול בסדר?” קרא, אך לא קם.
רות תלשה מעליה את החלוק הבוער והשליכה אותו.
החלוק נחת ליד הווילון.
האש טיפסה עליו במהירות.
עשן שחור מילא את המטבח. רות ניסתה להגיע לברז, אך השתעלה, איבדה שיווי משקל ונפלה על הרצפה.
ג’ינג’י עמד לידה, קפוא מפחד.
הוא הריח את שערה, נגע בלחייה בכפה ורץ אל דלת חדר העבודה. הוא שרט אותה שוב ושוב.
“די כבר!” קרא אמנון מבפנים.
החתול המשיך.
אמנון סגר את הדלת לגמרי.
ג’ינג’י חזר למטבח. רות לא זזה. הלהבות כבר הגיעו לתקרה.
הוא הביט אל דלת הכניסה, שנשארה פתוחה מעט.
ואז הוא החליט.
ג’ינג’י פרץ לחדר המדרגות והחל לצרוח.
מרים, השכנה מהדירה ממול, פתחה את הדלת.
“מה קרה לך?”
החתול רץ אל דירתם של רות ואמנון, חזר אליה ונשך בעדינות בשולי המכנסיים שלה.
מרים הריחה עשן.
“שריפה!”
היא צעקה לבנה להזמין את מכבי האש ורצה אחרי החתול. שכן נוסף הביא מטף. הם נכנסו בזחילה למטבח ומצאו את רות חסרת הכרה.
מרים והשכן גררו אותה למסדרון.
רק אז נפתחה דלת חדר העבודה.
אמנון יצא בכעס.
“מה קורה פה?”
הוא ראה את העשן.
הוא ראה את אשתו על הרצפה.
העיפרון נפל מידו.
“רות?”
הוא כרע לידה, אך מרים דחפה אותו הצידה כדי לפנות מקום לחובשים.
“איפה היית?” צעקה עליו. “היא קראה לך!”
“עבדתי…”
“היא הייתה בחדר לידך!”
בבית החולים אמרו הרופאים שלרות היו כוויות ביד ובצד הגוף, והיא שאפה עשן רב. אילו השכנים היו מגיעים כמה דקות מאוחר יותר, הסוף היה אחר.
אמנון ישב ליד מיטתה כל הלילה.
כשפקחה עיניים, שאלה:
“איפה ג’ינג’י?”
“אצל מרים. הוא הציל אותך.”
רות עצמה שוב את עיניה.
אמנון לקח את ידה החבושה.
“אני מצטער.”
“על מה בדיוק?”
“שלא שמעתי.”
רות הביטה בו.
“אתה לא שומע אותי כבר שנים.”
המילים כאבו יותר מצעקה.
“אני אוהב אותך,” אמר.
“אהבה שלא מבחינה באדם שמולה הופכת להרגל, אמנון.”
הוא הרכין את ראשו.
“חשבתי שאם אני נאמן לך, עובד ודואג לבית, אני בעל טוב.”
“בעל טוב לא רק נמצא בבית. הוא נוכח בו.”
אמנון בכה בשקט.
“תגידי לי מה לעשות.”
“אל תבטיח הבטחות גדולות. פשוט תתחיל לראות אותי.”
כאשר רות חזרה הביתה, ג’ינג’י המתין בחדר המדרגות. הוא רץ אליה, התחכך ברגליה והשמיע קול חלש ורועד.
רות התכופפה בזהירות והרימה אותו.
“הגיבור שלי.”
אמנון עמד מולם.
“גם אני חייב לך תודה,” אמר לחתול.
ג’ינג’י סובב אליו את הגב.
רות חייכה.
“כנראה שתצטרך להרוויח את סליחתו.”
אמנון הסיר את דלת חדר העבודה מציריה. הוא המשיך לעבוד, אך הפסיק להיעלם.
בשבתות הם טיילו בטיילת. הם הלכו לקונצרטים קטנים, שתו קפה מול הים, ולעיתים ישבו בלי לדבר — אבל יחד.
אמנון קנה לג’ינג’י מיטה גדולה ועליה לוח קטן:
הממונה על הצלת חיים
שנים אחר כך, כשסיפר את הסיפור לסטודנטים, אמר:
“ביליתי את חיי בחיפוש אחר פתרונות. אבל ברגע החשוב ביותר, חתול הבין דבר שאני לא הבנתי — כשמישהו שאתה אוהב קורא לעזרה, שום מחשבה בעולם אינה חשובה יותר.”
רות הייתה מביטה בו מהכורסה וג’ינג’י היה ישן בחיקה.
הצלקות על ידיה נשארו.
גם הזיכרון.
אבל מאותו יום, הדלתות בביתם נשארו פתוחות, ואמנון למד שחוכמה אמיתית אינה לדעת את כל התשובות.
חוכמה היא לשמוע את הקול של האדם שלידך לפני שהוא הופך לצעקה.