ביום הולדתו השלושים וחמישה עידו לוי היה משוכנע שיש לו חיים שאנשים נשואים יכולים רק לחלום עליהם.
הוא עבד מהבית בתחום המחשבים, גר לבד בדירת ארבעה חדרים בפתח תקווה, הרוויח יפה ולא היה חייב דין וחשבון לאף אחד.
לא הייתה אישה שתשאל למה החולצה שלו תלויה כבר שבועיים על הכיסא.
לא היו ילדים שיעירו אותו בשש בבוקר.
ולא היה אף אחד שיכריח אותו לשטוף כלים.
בעיניו, זו הייתה חירות.
בעיני החברים שלו, זו הייתה הזנחה מתקדמת.
בערב הגיעו כולם לחגוג איתו.
רועי נכנס ראשון, הביט סביב ושאל:
“עידו, מתי ניקית פה לאחרונה?”
“ניקיתי מה?”
“את הבית.”
עידו חשב.
“פתחתי חלון ביום חמישי.”
“זה לא ניקיון.”
“תלוי כמה רוח הייתה.”
על השולחן חיכתה ארוחת יום הולדת מפוארת לפי הסטנדרטים של עידו: בורקסים קפואים, שניצל שחומם במיקרוגל, חומוס בקופסה וסלט שהוא הכין מעגבנייה אחת ושלושה מלפפונים חמוצים.
כולם אכלו מצלחות חד-פעמיות.
“למה אין לך צלחות רגילות?” שאלה יעל, אשתו של רועי.
“יש.”
“איפה?”
“בכיור.”
“כמה זמן?”
“אל תשאלי שאלות שאת לא באמת רוצה עליהן תשובה.”
רועי נאנח.
“אתה בן שלושים וחמש.”
“שמתי לב לפי העוגה.”
“אתה לא חושב שהגיע הזמן לשנות משהו?”
“למה? יש לי עבודה, כסף, דירה ושקט.”
יעל הצביעה לעבר הסלון.
“יש לך גם גרב מתחת לטלוויזיה.”
“היא לא מפריעה לאף אחד.”
“עידו, היא עומדת לבד.”
אחרי שעה של עקיצות, רועי סוף סוף הודיע:
“טוב. קנינו לך מתנה.”
עידו חייך.
“סוף סוף.”
“הזמנו מישהי.”
החיוך שלו התרחב.
“אישה?”
“אישה.”
“אליכם אני עוד אחזור להיות חבר.”
בדיוק אז נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
עידו פתח.
מולו עמדה אישה כבת שישים, גבוהה, רחבת כתפיים, עם שיער כסוף אסוף לאחור ושתי מזוודות ציוד גדולות.
“עידו לוי?”
“כן…”
“מרים בלום. שירות ניקיון וסידור בית.”
מאחוריו החברים פרצו בצחוק.
עידו הסתובב אליהם.
“אני שונא את כולכם.”
“רק לעשרים וארבע שעות,” אמר רועי. “תן לה לעבוד.”
הם ברחו לפני שעידו הצליח לבטל את המתנה.
מרים התחילה במטבח.
תוך פחות מעשר דקות היא מצאה שלושה גביעים שפג תוקפם, סיר שעידו כבר שכח מה היה בו, ופיתה שהפכה קשה מספיק כדי לשמש כנשק.
“את זה זורקים,” אמרה.
“למה?”
“כי יש לזה דופק.”
היא ניקתה את הכיריים, שטפה את הרצפה וסידרה את המקרר.
עידו הלך אחריה כמו פקח עצבני.
“אל תיגעי בזה.”
“למה?”
“אני יודע איפה הכול.”
“באמת?”
היא הרימה שקית.
“מה יש כאן?”
עידו הביט.
“אין לי מושג.”
“גם לי לא. לפח.”
כשהגיעה לחדר הכושר הביתי, הוא נעמד בכניסה.
“פה לא צריך לנקות.”
מרים הסתכלה פנימה.
על ההליכון היו בגדים.
על הספסל נחו קופסאות משלוחים.
משקולות יד שימשו לעצירת דלת.
“אתה מתאמן?”
“בטח.”
“מתי?”
עידו שתק.
“אני אדם עסוק.”
מרים לקחה זוג כפפות אגרוף מהמדף.
“אמרת קודם שאתה יכול להוציא אותי מפה לבד.”
“נכון.”
“אז בוא נעשה הסכם.”
היא זרקה אליו את הכפפות.
“אם תצליח לגעת בי במכה אחת — אני הולכת.”
עידו חייך בביטחון.
מרים הרימה גבה.
“אבל אם לא — אתה מפסיק להתלונן ונותן לי לסיים.”
עידו הביט בה.
ואז בכפפות.
הוא לא ידע שהדקות הבאות ישנו הרבה יותר מאשר את מצב הדירה שלו.
המכה הראשונה שלו פגעה באוויר.
השנייה גם.
בשלישית עידו כמעט איבד שיווי משקל.
מרים זזה במהירות שלא התאימה בשום צורה לגיל שלה.
בזמן שהוא ניסה להגיע אליה, היא עוד הספיקה להרים מגבת מהרצפה.
“את מרמה!”
“אני זזה.”
“זה אותו דבר!”
אחרי כמה דקות עידו נשכב על המזרן, מתנשף.
מרים הניחה לידו בקבוק מים.
“אתה עובד בישיבה?”
“כן.”
“אוכל בישיבה?”
“כן.”
“מבלה בישיבה?”
“כן.”
“אז לפחות בזה אתה בכושר מצוין.”
עידו התחיל לצחוק למרות עצמו.
לאחר מכן היא נכנסה לחדר העבודה.
שם החיוך שלו נעלם.
המחשב היה הדבר החשוב ביותר בבית.
מרים פתחה בזהירות את המארז.
ענן אבק יצא ממנו.
“איך הדבר הזה עדיין חי?”
“אל תהרסי לי אותו.”
“אני מנסה להציל אותו.”
אחרי הניקוי המחשב עלה כמעט מיד.
התוכנות עבדו מהר יותר.
אפילו המאווררים הפסיקו להשמיע רעש.
עידו הסתכל על המסך.
“מה עשית?”
“רק הוצאתי את כל מה שחנק אותו.”
המילים נשארו לו בראש.
כל מה שחנק אותו.
לקראת הערב הבית נראה אחר לגמרי.
אבל גם השקט הרגיש אחרת.
פתאום עידו הבחין בכמה גדול הסלון כשהוא יושב בו לבד.
מרים הכינה ארוחת ערב: תבשיל ירקות, עוף בתנור ועוגה מלוחה בשכבות.
“אני לא רעב,” אמר עידו.
הוא התיישב כעבור דקה.
אכל מנה אחת.
אחר כך עוד אחת.
“את עשית את העוגה?”
“כן.”
“יש עוד?”
“לפניך.”
מרים תקעה בה שלושים וחמישה נרות.
“תבקש משאלה.”
“אני לא ילד.”
“נכון. ילדים בדרך כלל יודעים הרבה יותר טוב מה הם רוצים.”
עידו השתתק.
עצם עיניים.
ולראשונה מזה שנים הודה בפני עצמו שהוא לא רוצה לחגוג את יום ההולדת הבא לבד.
הוא נשף על הנרות.
הזיכרון הבא שלו היה בית חולים.
צעירה ישבה ליד המיטה.
עידו זיהה אותה.
השכנה מהקומה מעליו.
שירה.
“מה קרה?”
“מצאתי אותך על הרצפה.”
היא סיפרה שהריח של האוכל הגיע לדירה שלה דרך חדר המדרגות. היא ירדה, הדלת הייתה פתוחה למחצה והיא מצאה אותו חסר הכרה.
“הרופאים אומרים שאכלת חלק מהנרות.”
עידו כיסה את פניו.
“כמה?”
“עדיף שלא נדבר על זה.”
“ומרים?”
“מי?”
“האישה שניקתה.”
שירה נראתה מופתעת.
“לא הייתה שם אף אישה.”
“היא בישלה.”
“מצאתי מתכון.”
“היא ניקתה.”
“חשבתי שאתה ניקית.”
עידו כמעט נעלב.
“אני?”
שירה חייכה.
“האמת? הבית נראה מדהים.”
בדיוק אז נכנסה עובדת ניקיון למחלקה.
בידה הייתה מזוודה גדולה.
עידו הביט בה.
מרים.
היא הסתכלה עליו.
קרצה.
והמשיכה הלאה.
עידו נשאר פעור פה.
שירה הסתובבה.
“מה קרה?”
“שום דבר.”
הוא חייך.
“כשתשחררו אותי… בא לך לבוא אליי?”
“למה?”
“ננסה להכין את העוגה.”
שירה צחקה.
“בלי נרות.”
“נר אחד.”
“בלי.”
“סגרנו.”
כעבור חצי שנה רועי הגיע לבקר.
הדירה הייתה נקייה.
בחדר הכושר באמת התאמנו.
במטבח היו כלים אמיתיים.
ושירה הכינה קפה לשניהם כאילו תמיד הייתה שם.
רועי הביט בעידו.
“מה קרה לך?”
עידו חשב על מרים.
“מישהי עשתה לי סדר בבית.”
הוא הביט בשירה.
“ואז גיליתי שהבית לא היה הדבר היחיד שהיה מבולגן.”
שנים הוא היה בטוח שלהיות לבד פירושו להיות חופשי.
רק בגיל שלושים וחמש הבין שחופש אמיתי אינו לחיות בלי אף אחד.
חופש אמיתי הוא לפגוש מישהו שאתה רוצה לפתוח בפניו את הדלת — ועדיין להרגיש בבית.