השמש של יום שישי בצהריים קפחה מעל שוק הכרמל בתל אביב. הריחות של הכוסברה, התבלינים והדגים התערבבו באוויר הלחוץ, בזמן שהמוני אנשים מיהרו לעשות קניות אחרונות לפני כניסת השבת. ארי, גבר בשנות השבעים לחייו עם ידיים מחוספסות ועור שרוף מהשמש, עמד מאחורי דוכן קטן לממכר סביח ושתייה קרה. הוא היה ידוע בתור האיש שלעולם לא מחייך, זה שמתרכז רק בעבודה שלו.
ואז היא הופיעה. ילדה קטנה, אולי בת תשע, עם תלתלים כהים פרועים ועיניים גדולות שראו יותר מדי. היא לא ביקשה אוכל. היא עמדה שם, מול המאוורר הישן של ארי, והחזיקה בידה משהו עטוף במטפחת בד כחולה.
ביד רועדת, היא הניחה על הדלפק מטבע כסף מוזר. זה לא היה שקל, וגם לא דולר. זה היה מטבע ירושלמי עתיק, כזה שחובבי עתיקות משלמים עליו הון, אבל בפינה שלו היה חור קטן, ובתוכו הושחל חוט ברזל דק שקשור לשעון כיס שבור.
“אמא אמרה שהאיש עם הצלקת ביד ידע מה לעשות,” לחשה הילדה. “היא אמרה שהמטבע הזה הוא המפתח לזמן שעצר.”
ארי קפא. הוא לא הסתכל על המטבע, אלא על הצלקת הלבנה שעל כף ידו השמאלית — צלקת שקיבל לפני ארבעים שנה במלחמה. הוא הרים את המטבע, הפך אותו, וראה חריטה זעירה של מנורה בצד אחד, ובצד השני את המילה “חבר”.
באותו רגע, ארי עשה משהו שאיש בשוק לא ראה אותו עושה מעולם. הוא לא שאל למחיר, הוא לא אמר מילה. הוא פשוט הוריד את הכיסוי של הדוכן, נעל את הקופה, ותלה שלט קטן: “סגור לרגל אירוע משפחתי”. השכנים לדוכנים הסתכלו עליו בתדהמה, אבל ארי כבר היה בעולם אחר.
“איך קוראים לאמא שלך, חמודה?” שאל ארי, וקולו, שהיה בדרך כלל קשוח, נשבר.
“מרים,” ענתה הילדה. “היא אמרה שאתה והיא שמרתם על החומה ביחד. היא אמרה שכשנגמר הכסף, המטבע הזה יזכיר לך את ההבטחה.”
ארי הרגיש דקירה בלב. הוא ומרים היו קשרים ביחידה אחת. בלילה האחרון שלהם בשירות, הם מצאו את המטבע הזה בחפירות בירושלים. הם נשבעו שאם אחד מהם יהיה פעם בצרה, המטבע הזה יהיה הסימן לעזרה. מרים נעלמה מחייו אחרי המלחמה, עברה לגור בצפון, וארי מעולם לא הצליח למצוא אותה.
הילדה פתחה את שעון הכיס השבור. בפנים לא היו גלגלי שיניים, אלא מכתב מקופל קטן. ארי, נכתב שם בכתב יד רועד, הזמן שלי נגמר, אבל הזמן של נועה רק מתחיל. אל תיתן לה לגדול בלי משפחה כמונו.
ארי הבין שמרים כבר לא תבוא. נועה הייתה הנכדה שלה, השורד האחרון של חברות שנולדה באש ובדם. הוא לקח את ידה של הילדה, ובמקום לתת לה מנה של סביח, הוא לקח אותה לבית שלו — הבית שבו חי לבדו שנים, ושעכשיו עמד להתמלא בחיים.
המטבע לא קנה אוכל באותו יום. הוא קנה עתיד. הוא קנה בית לילדה שאיבדה הכל, ומשמעות לחיים של איש זקן שחשב שאין לו כבר בשביל מה לחכות ליום מחר. באותו ערב שבת, על השולחן של ארי, המטבע הונח ליד הנרות, מבריק מתחת לאור, עדות לכך שהבטחה בין חברים היא הדבר היחיד שהזמן לא יכול לשחוק.