הערב היה חם, כמצופה מחגיגת הקיץ המפוארת בנמל קיסריה. האוויר היה ספוג בריח של מלח ים, בשמים יקרים וצביעות. אלנה עמדה ליד שולחן השיש הלבן, שמלת המשי שלה נצמצה לגופה כמו תכריכים. היא הרגישה את כל העיניים עליה, אבל היא ראתה רק את הנעליים של עצמה.
“תרימי את הראש, אלנה,” לחש מרקוס קרוב מדי לאוזנה. הוא החזיק כוס שמפניה ביד אחת, והיד השנייה שלו נחה על המותן שלה. מהצד זה נראה כמו חיבוק אוהב, אבל אלנה הרגישה את הציפורניים שלו ננעצות בבשר שלה דרך הבד הדק. “השותפים שלי מסתכלים. אם תעזי להביך אותי שוב עם המבט המדוכא הזה, את תתחרטי על זה ברגע שנסגור מאחורינו את דלת הבית.”
אלנה הרגישה את הלב שלה דופק בגרון. שלוש שנים היא חיה בתוך השקט הזה, לומדת לצמצם את עצמה, להיות רהיט יפה בבית של איש עוצמתי. “אני לא מרגישה טוב, מרקוס. בבקשה, בוא נלך.”
“את תלכי כשאני אחליט,” הוא סינן, והלחץ של אצבעותיו על צלעותיה הפך לכאב חד. “את הרכוש שלי הערב, ורכוש לא מתלונן.”
פתאום, משהו באוויר השתנה. זה לא היה רעש, אלא להפך – דממה שהתפשטה מהכניסה לרחבה כמו גל הדף.
ויקטור רייס נכנס פנימה. הוא לא נראה כמו אף אחד מהאנשים בחליפות הטוקסידו. הוא לבש את מעיל העבודה הישן שלו, ידיו היו מחוספסות, והוא נעל מגפיים שראו יותר אתרי בנייה מאשר שטיחים אדומים. הוא היה האיש שבנה את המזח הזה, את המלונות האלה, את העיר הזאת – במו ידיו. והוא לא בא כדי לחגוג.
הוא צעד בקו ישר לעברם. אנשים זזו הצידה כאילו משה בוקע את ים סוף. המבט שלו היה נעול על היד של מרקוס שאחזה באלנה.
ויקטור נעצר סנטימטרים מהם. הוא היה גבוה יותר, רחב יותר, והיה בו שקט של הר געש שעומד להתפרץ.
“ויקטור, ידידי,” גמגם מרקוס, מנסה לשלוף את החיוך המלוטש שלו. “לא ידענו שתגיע. אלנה בדיוק אמרה כמה היא נהנית—”
ויקטור לא נתן לו לסיים. הוא לא צעק. הוא פשוט שלח יד גדולה וכבדה ותפס את פרק היד של מרקוס – היד שעדיין אחזה באלנה. הוא לחץ באיטיות, עד שמרקוס השמיע קול חנק קטן וידו נפתחה מאליה.
“בניתי בניינים שיחזיקו מעמד לנצח,” אמר ויקטור, קולו היה עמוק כמו רעם רחוק. “אבל לא בניתי אותם כדי שהבת שלי תהיה כלואה בתוכם.”
“זה עניין פרטי, ויקטור, אתה לא מבין—” ניסה מרקוס להחזיר לעצמו את השליטה.
ויקטור התקרב עוד יותר, עד שמרקוס נאלץ להישען לאחור נגד מעקה האבן, כשהים השחור מתחתיו. “אני מבין הכל. אני רואה את הסימנים על היד שלה. אני רואה את הכיבוי בעיניים שלה. חשבת שהיא לבד בעולם הזה? שכחת מאיפה היא באה?”
ויקטור דחף את מרקוס קלות, אבל זה הספיק כדי לגרום לאיש הצעיר למעוד ולהפיל שולחן מלא בכוסות קריסטל שהתנפצו ברעש אדיר. כל המסיבה עצרה מלכת.
“מרקוס,” אמר ויקטור בקול שכל הנמל שמע. “החל מהרגע הזה, השם שלך מחוק. אין לך עסק, אין לך קרדיט, ואין לך אישה. אם תתקרב אליה שוב, אתה תגלה שהבטון שאני יוצק יכול להסתיר הרבה סודות.”
ויקטור הסתובב לאלנה. המבט הקשוח שלו נמס ברגע. הוא ראה את הדמעות שסוף סוף הרשו לעצמן לרדת. הוא פתח את זרועותיו, ואלנה פשוט קרסה לתוכן, מרגישה את ריח הסיגריות והעץ של ילדותה.
“הכל בסדר, ילדה שלי,” הוא לחש לתוך שיערה. “האריה חזר. אנחנו נוסעים הביתה.”
הם עזבו את המסיבה כשהם משאירים מאחוריהם את השברים ואת הגברים הקטנים בחליפות היקרות. אלנה חלצה את נעלי העקב שלה וזרקה אותן למים. היא הלכה יחפה לצד אביה, מרגישה את האדמה תחת רגליה בפעם הראשונה מזה שנים. השמש כבר מזמן שקעה, אבל עבור אלנה – הבוקר סוף סוף עלה.