״יוסי, להכין לך תה?״ קראה מלכה מהמטבח, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם להיכנס לבית של השכן בלי לשאול.
האמת, מאז שרחל נפטרה, היא באמת הייתה נכנסת כמעט כל יום. פעם עם קופסה של קציצות, פעם עם מרק עוף, פעם עם חלה שנשארה משבת. היא הייתה מניחה הכול על השיש ואומרת בקול הקבוע שלה:
״גבר לבד שוכח לאכול. אחר כך עוד יגידו שאני שכנה רעה.״
יוסי עמד ליד החלון ולא הסתובב.
״לא צריך, מלכה. תודה.״
״אתה תמיד אומר לא צריך, ובסוף אוכל,״ היא ענתה.
הוא לא חייך.
שנה עברה.
שנה שלמה, והוא עדיין לא הצליח לסלוח לעצמו.
לא על היום ההוא. לא על הצעקה. לא על המשיכה ברצועה. לא על המבט של לולה שנייה לפני שהכול התפרק.
לולה הייתה הכלבה של רחל. בעצם, של שניהם. כלבה מעורבת, ג׳ינג׳ית, עם חזה לבן ועיניים חכמות מדי בשביל חיה. רחל הייתה צוחקת ואומרת שלולה מבינה עברית יותר טוב מיוסי כשהוא לא רוצה להקשיב.
אחרי שרחל הלכה, הבית באשקלון נהיה שקט בצורה לא אנושית.
הכיסא שלה נשאר ליד החלון. הספל עם הפרחים הקטנים עמד בארון. הבושם שלה עוד היה על המדף באמבטיה, ויוסי לא העז לגעת בו.
רק לולה נשארה.
היא הייתה מחכה לו ליד הדלת. הייתה מניחה ראש על הברך שלו כשהיה יושב בסלון בלי טלוויזיה ובלי אור. לפעמים, בלילה, כשהיה מתעורר ומחפש בידו את המקום הריק במיטה, לולה הייתה קמה מהמזרן שלה ונשכבת לידו על הרצפה.
כאילו אומרת: אני פה. אל תיפול.
ובאותו בוקר הוא הפיל עליה את כל הכאב.
הוא היה צריך לנסוע לבאר שבע לעורך דין. עוד מסמכים של רחל. עוד חתימות. עוד מילים כמו ״ירושה״, ״חשבון״, ״בעלות״, כאילו אפשר לסדר חיים שלמים בתיקייה חומה.
הוא יצא עם לולה מוקדם, רק כדי שתעשה סיבוב קצר.
אבל היא עצרה בכל מטר. הריחה שיח. הסתובבה. משכה לכיוון השני. כפות הרגליים שלה התלכלכו בבוץ הקטן שנשאר אחרי הגשם.
״לולה, די כבר!״ הוא צעק.
היא הסתכלה עליו.
הוא זכר את המבט הזה יותר מכל דבר אחר.
לא פחד. לא כעס.
רק בלבול.
ואז הוא משך ברצועה. חזק מדי.
לולה יללה.
הוא היה צריך להתכופף מיד. ללטף לה את הראש. להגיד: סליחה, ילדה שלי, זה לא את.
אבל הוא לא עשה את זה.
הוא המשיך ללכת. עם הלסת נעולה. עם הכאב בגרון. עם הכעס על העולם, על המחלה, על עצמו, על זה שרחל איננה והבוקר בכל זאת ממשיך כאילו לא קרה כלום.
ליד הכביש הראשי, קרוב ליציאה מהשכונה, הוא עצר לבדוק הודעה בטלפון.
משאית עברה ברעש.
מכונית צפרה.
פתאום הרצועה נהייתה קלה.
יוסי הסתכל למטה.
הקרבינה נפתחה.
לולה כבר רצה.
״לולה!״
הוא צרח כמו שלא צרח מאז הלילה בבית החולים.
היא חצתה את הכביש, מבוהלת מהרעש. מכונית בלמה. נהג קילל. יוסי רץ אחריה, מנופף בידיים, כמעט נופל על האספלט הרטוב.
אבל לולה נעלמה בין השיחים שמעבר לכביש.
הוא חיפש אותה שלושה ימים.
ביום הראשון עוד האמין. ביום השני התחיל להתחנן. ביום השלישי כבר הלך כמו אדם בלי גוף.
הוא הדביק מודעות במכולת, בתחנת האוטובוס, ליד הווטרינר. התקשר לעירייה. שאל נהגי משאיות בתחנת דלק. הסתובב בלילות עם פנס וקרא לה עד שהגרון שלו שרף.
בסוף הוא הפסיק.
לא כי ויתר עליה.
כי בתוך הראש שלו כבר ראה את הסוף.
אולי רכב פגע בה. אולי היא נכנסה לשטח פתוח ולא מצאה מים. אולי מישהו לקח אותה. אולי היא שכבה איפשהו ופחדה.
והמחשבה הכי קשה הייתה זאת:
המילה האחרונה ששמעה ממנו הייתה צעקה.
מאז, יוסי חי עם זה.
הוא השאיר את הקערה שלה ליד המטבח. לא נגע במיטה שלה. לא זרק את הצעצוע הקרוע שרחל קנתה לה פעם בשוק. מלכה אמרה כמה פעמים, בעדינות, שאולי כדאי לארוז. והוא ענה לה במבט שגרם לה לשתוק.
ואז, אתמול בערב, הטלפון צלצל.
״שלום, זה יוסף בן דוד?״
״כן.״
״מדברת נעמה מכלביית ׳בית חם׳ ליד קריית גת. יש אצלנו כלבה מבוגרת שהגיעה לפני יומיים. סרקנו שבב, והפרטים שלך עלו.״
יוסי הרגיש איך הדם יורד לו מהרגליים.
״איזו כלבה?״
״מעורבת. פרווה ג׳ינג׳ית. חזה לבן. צולעת ברגל האחורית.״
הוא לא הצליח לדבר.
״אדוני? אתה שם?״
״לולה,״ הוא לחש.
״תוכל להגיע לזהות אותה?״
״כן.״
אבל בבוקר הוא עמד מול החלון ולא הצליח לקחת את המפתחות.
הם היו על השולחן. המעיל היה על הכיסא. הדרך הייתה פחות משעה.
והוא פחד.
פחד לגלות שזו לא היא.
ופחד יותר לגלות שזו כן.
מלכה יצאה מהמטבח עם כוס תה שלא ביקש.
״אתה נוסע?״
״אני לא יודע אם אני מסוגל.״
״למה?״
יוסי צחק בלי שמחה.
״מה אם היא תזכור?״
מלכה שתקה רגע. אחר כך הניחה את הכוס על השולחן.
״יוסי, כלבים זוכרים בית. הם זוכרים ידיים. ריח. אהבה. אנחנו אלה שנתקעים על רגע אחד רע כאילו הוא כל הסיפור.״
הוא הביט בה.
״אבל מה אם הרגע הזה היה בגללי?״
״אז תיסע,״ אמרה. ״ותבקש סליחה כמו בן אדם. אפילו אם היא לא צריכה את זה. אולי אתה כן.״
בכלבייה קיבלו אותו נביחות מכל כיוון.
היו שם עשרות כלבים. קטנים, גדולים, צעירים, זקנים. חלק קפצו על הרשתות, חלק רעדו בפינות, חלק נבחו כאילו פחדו שאם יפסיקו — אף אחד לא ישים לב שהם קיימים.
נעמה חיכתה לו ליד השער. בחורה צעירה, שיער אסוף, נעלי עבודה מלאות בוץ ועיניים עייפות של מי שראה יותר מדי נטישות.
״יוסף?״
הוא הנהן.
״בוא. היא בכלוב האחרון. אבל לפני שאתה רואה אותה, חשוב שתדע משהו.״
הלב שלו התכווץ.
״היא לא הייתה ברחוב כל השנה,״ אמרה נעמה. ״אישה בשם אסתר כהן מצאה אותה כמה ימים אחרי שנעלמה. היא גרה בבית קטן ליד הכביש, קצת לפני צומת פלוגות.״
יוסי נעצר.
״אסתר כהן?״
״כן. אישה מבוגרת. לפי המשפחה שלה, היא מצאה את הכלבה פצועה ליד התעלה אחרי לילה של גשם. הרגל האחורית הייתה שבורה. הקולר היה עליה, אבל התגית נשחקה לגמרי. אסתר לקחה אותה לווטרינר, טיפלה בה, נתנה לה שם אחר — שמש.״
״שמש?״
נעמה חייכה בעצב.
״אמרה שהכלבה נכנסה לה לבית כמו קרן אור. אסתר הייתה אלמנה. הילדים שלה רחוקים. כנראה הן הצילו אחת את השנייה.״
יוסי כיסה את הפנים ביד.
כל השנה הזאת הוא דמיין את לולה מתה בגללו.
ובזמן שהוא טבע באשמה, אישה זרה פתחה לה דלת. חבשה לה רגל. נתנה לה אוכל. דיברה איתה בערבים.
״ומה קרה לאסתר?״ הוא שאל, אף שכבר ידע לפי הקול של נעמה.
״היא נפטרה לפני שבועיים. המשפחה לא יכלה להחזיק את הכלבה. הביאו אותה אלינו. במזל בדקנו שבב.״
הם הגיעו לכלוב האחרון.
נעמה פתחה בעדינות.
בפנים, על שמיכה אפורה, שכבה כלבה ג׳ינג׳ית. רזה יותר. מבוגרת יותר. הלוע שלה כמעט לבן. הרגל האחורית מונחת בזווית לא נוחה.
אבל האוזן השמאלית עדיין הייתה מקופלת קצת.
בדיוק כמו פעם.
יוסי הרגיש שהברכיים שלו נחלשות.
״לולה,״ הוא אמר.
הכלבה הרימה ראש.
בהתחלה לא היה כלום.
לא נביחה. לא קפיצה. לא זנב.
רק מבט ארוך, זהיר, כאילו היא מנסה לפתוח דלת ישנה בזיכרון.
יוסי התיישב על הרצפה הקרה.
״אני לא אמשוך אותך יותר,״ הוא לחש. ״אני נשבע לך.״
נעמה יצאה בשקט והשאירו אותם לבד.
יוסי הושיט יד, אבל לא התקדם.
״זו הייתה אשמתי, לולה. הייתי שבור, וחשבתי שזה נותן לי זכות להיות קשה. זה לא נתן. את לא היית אשמה. את אף פעם לא היית אשמה.״
הכלבה הריחה את האוויר.
צעד אחד.
עוד צעד.
היא צלעה עד אליו, עצרה מול כף ידו, והריחה.
ואז יוסי אמר את המשפט שרחל הייתה אומרת לה בכל לילה:
״בואי, ילדה טובה, הולכים לישון.״
הזנב שלה זז.
פעם אחת.
ואז עוד פעם.
ופתאום לולה השמיעה יללה נמוכה, שבורה, מלאה בזיכרון. היא דחפה את הראש שלה אל החזה שלו, כאילו כל השנה הזאת הייתה רק דלת סגורה שנפתחה סוף סוף.
יוסי חיבק אותה בזהירות ובכה כמו ילד.
״סליחה,״ הוא אמר לתוך הפרווה שלה. ״סליחה, סליחה, סליחה.״
לולה ליקקה לו את הסנטר.
לא הייתה שם האשמה.
לא חשבון.
לא עונש.
רק כלבה זקנה שחזרה אל האיש שלה, למרות שהוא עדיין לא האמין שמותר לו לקבל אותה בחזרה.
כשיצאו מהמכלאה, נעמה מסרה לו שקית קטנה.
״המשפחה של אסתר הביאה את זה. היו שם מסמכים של הווטרינר ופתק. הם ביקשו שאם נמצא את הבעלים, ניתן לו.״
בפתק היה כתב יד רועד:
אם האדם של הכלבה הזאת יגיע יום אחד, תגידו לו שהיא חיכתה ליד השער הרבה זמן. בערבים בעיקר. אחר כך היא הפסיקה לחכות והתחילה לשבת לידי.
אני לא יודעת למה היא הלכה לאיבוד. אבל אני יודעת שכלב שחיכה ככה היה אהוב.
אם הוא בא לקחת אותה מאהבה — שייקח. אם הוא בא רק מאשמה — שיחשוב שוב. אשמה לא מחממת כלב בלילה. אהבה כן.
יוסי קרא את הפתק שוב ושוב עד שהמילים היטשטשו.
״אני בא מאהבה,״ הוא אמר בשקט. ״גם אם לקח לי שנה להבין את זה.״
בדרך הביתה לולה ישבה במושב האחורי על שמיכה חדשה. הוא קנה לה רתמה רכה, לא קולר. רצועה חזקה. קערה חדשה. ובכל רמזור הסתכל במראה לבדוק שהיא עדיין שם.
כשהגיעו הביתה, מלכה כבר עמדה בחוץ.
״נו?״ היא שאלה, ואז ראתה.
לולה ירדה לאט מהרכב. הריחה את האוויר. את הגדר. את העציץ שרחל אהבה. את המדרגה הישנה בכניסה.
יוסי פתח את הדלת.
לולה עמדה רגע על הסף.
ואז נכנסה.
היא הלכה ישר לכורסה של רחל.
לא למטבח. לא למיטה שלה. לכורסה.
היא הסתובבה פעם אחת, נשכבה על השטיח ונאנחה אנחה עמוקה, כאילו גם הבית חיכה לה כל השנה.
מלכה הסתובבה מהר וניגבה את העיניים עם קצה הסינר.
בלילה יוסי לא הדליק טלוויזיה.
הוא ישב ליד לולה, היד שלו על הגב שלה, והקשיב לנשימות שלה. בחוץ עברו מכוניות. רחוק. לא מאיימות. רק רעש של עולם שממשיך.
למחרת הוא נסע לבית העלמין. עמד ליד הקבר של רחל וסיפר לה הכול.
על הכלבייה. על אסתר. על הפתק. על איך לולה זיהתה את המשפט שלה.
״אני כעסתי על החיים,״ אמר בקול חנוק. ״והיא שילמה על זה. אבל היא חזרה. רחל, היא חזרה.״
הרוח הזיזה את הפרחים היבשים באגרטל.
יוסי הניח יד על האבן.
״אני אטפל בה. הפעם כמו שצריך. וגם בעצמי אנסה. קצת.״
מאותו יום, משהו בו התרכך.
לא ביום אחד. לא כמו בסיפורים שבהם אדם קם בבוקר והכול נרפא. כאב לא נעלם ככה.
אבל יוסי התחיל לפתוח חלונות. התחיל לאכול כשמלכה הביאה אוכל. התחיל לענות לטלפון. פעם בשבוע נסע לכלבייה לתקן דברים קטנים — שער חורק, מדף שבור, ברז מטפטף.
נעמה אמרה לו פעם: ״אתה לא חייב לנו כלום.״
והוא ענה: ״אני יודע. בגלל זה אני בא.״
לולה הזדקנה מהר אחרי שחזרה, אבל בשלווה.
היא אהבה לשכב בשמש ליד החלון. אהבה את הקציצה שמלכה הייתה מביאה לה בסתר. אהבה טיולים קצרים מאוד, שבהם עצרה להריח כל אבן וכל עשב כאילו העולם נברא במיוחד בשבילה.
ויוסי חיכה.
תמיד חיכה.
גם אם לקח לה חמש דקות לזוז מטר.
הוא לא משך יותר.
לפעמים אנשים היו רואים אותם ברחוב ואומרים: ״מסכנה, היא צולעת.״
ויוסי היה מלטף לה את הראש ואומר: ״היא לא מסכנה. היא חזרה הביתה.״
בערבים, לפני השינה, הוא היה מכסה אותה בשמיכה הכחולה של רחל ולוחש:
״תודה שחזרת, ילדה שלי.״
ולולה, כמעט בכל פעם, הייתה מזיזה את הזנב פעם אחת על הרצפה.
קטנה. חלשה. אבל ברורה.
כאילו אמרה לו את מה שאף אדם לא הצליח לומר בצורה שהוא יאמין לה:
אני סלחתי לך מזמן.
עכשיו תנסה גם אתה.