״אמא שלך שוב לא עונה. קצבת הזקנה נכנסה אתמול, והיא אפילו לא התקשרה להגיד שהכול בסדר.״
יעל הניחה את הטלפון על השיש והביטה בשעון. אחת-עשרה ועשרים בבוקר.
אורן ישב ליד השולחן במכנסיים קצרים, שתה בירה והעביר אצבע על מסך הטלפון.
״אולי היא ירדה למכולת,״ אמר בלי להרים את הראש.
״אמא שלך יורדת למכולת בימי שני וחמישי בעשר בדיוק. היום יום רביעי.״
״יעל, היא בת שבעים ושלוש, לא ילדה. תני לה לנשום.״
יעל דווקא חשבה שהיא מכירה כל נשימה של חמותה, מרים. מרים קמה בשש, פתחה את התריסים, האכילה את החתולה תותי, השקתה את העציצים והתקשרה בערב בשמונה. ביום שבו נכנסה הקצבה היא הייתה מצלצלת כבר בבוקר, מספרת ששילמה חשמל וקנתה תרופות.
הפעם הטלפון היה כבוי.
יעל התקשרה לשושנה, השכנה מהמושב.
״לא ראיתי אותה מאז אתמול בבוקר,״ אמרה שושנה. ״התריסים סגורים, והחתולה מייללת ליד הדלת. גם האוטו בחניה.״
אורן הרים סוף-סוף את העיניים.
״מה זאת אומרת לא ראית אותה?״
״זאת אומרת שאמא שלך איננה.״
אורן לא נסע. הוא אמר שיש לו ישיבה חשובה בעבודה ושאי אפשר לבטל הכול בגלל שאמא שלו החליטה לא לענות.
יעל נסעה לבדה.
כשהגיעה למושב שבעמק יזרעאל, הבית היה נעול. המכונית עמדה מתחת לעץ הלימון, אבל התיק הטוב של מרים, נעלי ההליכה והמזוודה הקטנה נעלמו.
על השולחן במטבח הייתה מונחת פתקה:
אני בסדר. אל תחפשו אותי. אחזור כשארצה.
יעל התקשרה שוב ושוב.
מרים דחתה את השיחות.
״היא סיפרה לך משהו?״ שאלה יעל את שושנה.
״לא.״
״אז איך את כל כך רגועה? אישה בגילה פשוט נעלמה!״
שושנה התיישבה על הספסל שבחצר.
״מתי בפעם האחרונה התקשרת אליה סתם כדי לשאול איך היא מרגישה? בלי קשר לקצבה, לבית, לגינה או לצנצנות שהיא מכינה לכם?״
יעל התקשתה לענות.
״היא מתקשרת אלינו כל הזמן.״
״נכון. היא מתקשרת. היא שואלת. היא מחכה. ואתם?״
יעל נעלבה.
״אנחנו דואגים לה. אורן מתקן לה דברים בבית. אני מביאה לה קניות. בחגים היא איתנו.״
״בחגים היא אצלכם במטבח,״ אמרה שושנה. ״מקלפת תפוחי אדמה, שוטפת כלים ושומרת על הנכדים כדי שתוכלו לצאת. זה לא בדיוק אותו הדבר.״
יעל רצתה לכעוס, אבל נזכרה בבקשה שמרים השמיעה שנה קודם.
״אולי אבוא אליכם לכמה ימים?״ שאלה אז. ״סתם להסתובב בעיר, לשבת בבית קפה, לראות הצגה. כבר שכחתי איך זה להיות במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי בתור האלמנה של יוסף.״
אורן אמר שהילדים בחופש ושאין מקום.
״תבואי אחרי החגים, אמא.״
אחרי החגים היה עמוס.
בחורף היה קר.
באביב היו אלרגיות.
בקיץ היה חם מדי ללב שלה.
מרים תמיד הנהנה ואמרה: ״לא נורא, בפעם אחרת.״
רק לאחרונה אורן התחיל לדבר ברצינות על כך שאמו תעבור לגור קרוב אליהם בראשון לציון. לא מפני שהתגעגע אליה. הוא רצה למכור את הבית במושב.
״הקרקע שם שווה המון,״ אמר ליעל. ״ניקח לה דירה קטנה לידנו, ומה שיישאר יסגור לנו את המשכנתה.״
הם כבר תכננו שיפוץ למטבח לפני שמרים בכלל שמעה על הרעיון.
שנים-עשר יום לא היה ממנה סימן נוסף.
ואז, בשעות אחר הצהריים, שושנה ראתה אותה יורדת ממונית ליד שער המושב.
מרים לבשה שמלה לבנה עם פרחים אדומים. שערה האפור, שתמיד היה אסוף בפקעת הדוקה, היה פזור על כתפיה. עורה היה שזוף, ועל זרועה הייתה תלויה תיקת קש צבעונית.
יעל ואורן הגיעו במהירות.
״אמא! איפה היית?״ אורן כמעט צעק. ״את מבינה מה עשית לנו?״
מרים הניחה את המזוודה.
״הייתי באילת.״
״באילת? לבד?״
״אצל לאה. למדנו יחד בבית הספר לאחיות. לא התראינו שלושים ואחת שנה.״
יעל פתחה את פיה בתדהמה.
״למה לא אמרת לנו?״
מרים הביטה בה בשקט.
״הייתם נותנים לי לנסוע?״
״ברור שכן.״
״לא, יעל. היית אומרת שבגילי מסוכן לנסוע באוטובוס כל כך רחוק. אורן היה שואל מה יקרה אם ארגיש לא טוב. אחר כך הייתם מזכירים את החתולה, את הגינה ואת בדיקת הדם שלי. עד שהייתם מסיימים להסביר לי למה לא כדאי, כבר הייתי מוותרת. כמו תמיד.״
במטבח הכינה מרים תה וסיפרה על הים האדום, על הערבים החמים ועל לאה, שישבה איתה במרפסת ודיברה עד שתיים בלילה.
״נכנסתי למים בבוקר,״ אמרה מרים. ״ישבתי על החוף והסתכלתי על ההרים. פתאום הרגשתי שאני לא רק מחכה שהחיים ייגמרו.״
אורן זע בכיסאו.
״יפה מאוד. ואנחנו השתגענו מדאגה.״
״לא הגעת לכאן אפילו פעם אחת.״
״עבדתי.״
״אבל הספקת לשאול את שושנה אם היא יודעת איפה שמורים מסמכי הבית.״
פניו של אורן התקשו.
יעל התפרצה.
״את מדברת כאילו עשית מעשה אמיץ. בזבזת קצבה של שלושה חודשים על חופשה! הילדים צריכים תיקים, נעליים, חוגים. אנחנו לא נסענו לשום מקום כל הקיץ, ואת ישבת במלון מול הים!״
״הכסף היה שלי.״
״שלך? ומי מתקן לך את התריסים? מי מביא קניות? מי מגיע לפה כשיש נזילה? אנחנו!״
״מעולם לא ביקשתי מכם לשלם את החשבונות שלי.״
״עוד תבקשי, אחרי שתבזבזי הכול.״
מרים החווירה.
יעל התקרבה אליה.
״בחודש הבא אני באה איתך לבנק. מספיק עם השטויות האלה. מעכשיו אורן ואני נחליט מה עושים עם הקצבה שלך, כי הוכחת שאי אפשר לסמוך עלייך.״
מרים הביטה ביעל במשך כמה שניות ארוכות.
אחר כך הניחה את הכפית על הצלוחית.
״לא.״
יעל הייתה בטוחה שלא שמעה היטב.
״מה אמרת?״
״אמרתי שלא תתקרבי לחשבון שלי. לא את ולא אורן.״
אורן קם.
״אמא, אנחנו המשפחה שלך.״
״משפחה מתקשרת גם כשלא צריך ממנה כסף, ירקות או שמרטפות.״
״זה לא הוגן.״
״הוגן?״
מרים הפנתה אליו את מבטה.
״כשהיית קטן עבדתי בבוקר במרפאה ובלילה בבית אבות. אבא שלך היה חולה, ואתה רצית ללמוד פסנתר. לבשתי אותו מעיל שנים כדי שלא תרגיש שחסר לך. מעולם לא הזכרתי לך את זה, כי אמא לא אמורה להגיש חשבון לילד שלה.״
אורן שתק.
״אבל גם ילד לא אמור להמתין שאמא שלו תמות כדי להתחיל לחלק את הבית שלה.״
יעל שילבה ידיים.
״טוב. תעשי מה שאת רוצה. רק אל תצפי שנחלץ אותך כשתסתבכי.״
״אני לא מצפה.״
הם יצאו וטרקו את הדלת.
אחרי שהמכונית התרחקה, ידיה של מרים התחילו לרעוד. הכוס החליקה ונשברה על הרצפה. כתם תה כהה התפשט על הפרחים האדומים בשמלה.
שושנה מצאה אותה יושבת ליד השברים.
״הם אמרו שאני אנוכית,״ לחשה מרים.
שושנה אספה את הזכוכיות.
״אנוכית היא מי שלוקחת חיים של אדם אחר. את בסך הכול לקחת בחזרה שנים-עשר ימים מהחיים שלך.״
מרים פרצה בבכי.
״כל חיי ביקשתי רשות. מאבא שלי, מבעלי, מהבן שלי. חיכיתי שמישהו יגיד לי שעשיתי מספיק ושמותר לי עכשיו לחיות.״
שושנה התיישבה לידה.
״אף אחד לא ייתן לך את האישור הזה. את צריכה לתת אותו לעצמך.״
למחרת התקשרה מרים ללאה.
״אמרת שבספטמבר יהיה לך חדר פנוי. התכוונת לזה?״
״מרים, אני מחכה לך מאז שהאוטובוס שלך יצא מאילת.״
במשך שבועיים ארזה מרים את הדברים החשובים בלבד: אלבומים, כמה ספרים, שמיכת צמר שסרגה אמה ושלוש שמלות חדשות. את תותי היא הכניסה לכלוב נשיאה והרגילה אותה בהדרגה לנסיעה.
אחר כך פגשה עורכת דין בעפולה.
את הבית היא העבירה לאחייניתה נועה, אישה עם מוגבלות שנאלצה לעבור שוב ושוב בין דירות שכורות שלא התאימו לכיסא הגלגלים שלה. מרים השאירה לה גם את הגינה ואת עץ הלימון.
״רק דבר אחד,״ ביקשה ממנה. ״לעולם אל תתנצלי על כך שאת צריכה מקום בעולם.״
כאשר אורן ויעל הגיעו שוב, הבית כבר היה ריק.
על השולחן חיכתה מעטפה.
אורן שלי,
אהבתי אותך עוד לפני שראיתי את פניך. האהבה הזאת לא נעלמה, אבל אני לא מוכנה להיעלם בתוכה. הבית עבר לנועה. היא זקוקה לבית נגיש יותר משאתם זקוקים למטבח חדש.
אני עוברת לאילת. אל תחפש אותי כדי לדבר על כסף, ירושה או אדמה. תחפש אותי רק כשתרצה לדבר עם אמא שלך.
אולי יום אחד תבין שהדברים האלה אינם אותו דבר.
יעל בכתה כשקראה את המכתב. לא מפני שהתגעגעה למרים, אלא מפני שהבית שכבר מכרה בדמיונה לא היה שלהם.
אורן כעס במשך שבועות. הוא אמר שאמו איבדה את דעתה, שלאה הסיתה אותה ושנועה ניצלה אותה.
מרים לא ניסתה לשכנע אותו אחרת.
באוקטובר הגיעה לשושנה גלויה מאילת. בצד הקדמי נראו ים כחול והרים סגולים. מאחור כתבה מרים:
אני ולאה שותות קפה בכל בוקר מול הים. הצטרפתי לחוג קרמיקה. אתמול קניתי בגד ים בצבע טורקיז. בגיל שבעים ושלוש גיליתי שמותר לי לבחור משהו רק מפני שהוא משמח אותי.
בואי לבקר. עוד לא מאוחר.
שושנה הצמידה את הגלויה ללבה.
באותו ערב צעדה מרים לאורך הטיילת. הרוח פיזרה את שערה האפור, ולאה צחקה לצדה. שנים פחדה שאם תבחר בעצמה, תאבד את משפחתה.
אבל עכשיו הבינה שמי שאוהב אותה באמת אולי ייפגע, אולי יכעס ואולי יצטרך זמן — אך לא יבקש ממנה להפסיק לחיות כדי שלכולם יהיה נוח יותר.
ומי שאהב רק את מה שנתנה, לא באמת החזיק בה מעולם.