שולה התקשרה אליי יומיים אחרי שחזרה ממלון החלמה באילת. היא נשמעה נעלבת, כמעט מושפלת, משום שבעלי עבר לידה בטיילת, הביט בה — והעמיד פנים שאינו מכיר אותה.
באותו שבוע דוד היה אמור להתפלל בקברי צדיקים בצפת ובמירון.
כך לפחות אמר כשארז את התיק.
הטלפון צלצל ביום חמישי אחר הצהריים, בזמן שתיקנתי שמלת ערב ללקוחה קבועה. ישבתי בחדר התפירה הקטן שסגרנו לפני שנים במרפסת של הדירה שלנו בחולון. המחט ירדה ועלתה בקצב קבוע, וברדיו דיברו על הפקקים באיילון.
“נורית, את יושבת?” שאלה שולה.
“אני תופרת. מה קרה?”
“ראיתי את דוד באילת.”
הורדתי את הרגל מהדוושה.
“את מי ראית?”
“את בעלך. בטיילת, ליד המלון שלי. הוא היה עם אישה. היא החזיקה לו את היד.”
שתקתי.
“קראתי לו,” המשיכה שולה. “הוא הסתובב. הוא ראה אותי. אני מוכנה להישבע שהוא ראה. ואז הוא משך אותה לצד השני של הרחוב כאילו אני מוכרת שמנסה לעצור אותו.”
“אולי טעית.”
“נורית, האיש הזה אכל אצלי קובה בראש השנה. אני מכירה אותו שלושים שנה. הוא לבש את החולצה הכחולה שאת קנית לו לחתונה של רוני.”
דוד יצא מהבית ביום שני בבוקר. הוא סיפר שחבר מבית הכנסת ארגן נסיעה לצפון — לילה בטבריה, תפילות בצפת ועלייה למירון. הוא לקח שתי חולצות מכופתרות, בושם, נעלי עור ואת משקפי השמש החדשים.
לנסיעה של תפילות זה נראה לי מוגזם.
אבל כבר מזמן למדתי לא לשאול שאלות שיגרמו לו לגלגל עיניים.
ה“התחזקות” של דוד התחילה שנתיים קודם. במשך עשרים ותשע שנות נישואים הוא הגיע לבית הכנסת בעיקר בחגים, בבר מצוות ובימים שבהם היה לו נעים שיראו אותו. פתאום התחיל לדבר על חשבון נפש, על צורך בשקט ועל סוף שבוע שמנקה את הראש.
פעם נסע לטבריה. פעם לירושלים. פעם לצפת.
תמיד לבד או עם “חברים מהתפילה” שמעולם לא פגשתי.
לא חשדתי.
אולי מפני שאחרי גיל חמישים אנשים באמת משתנים. חברה שלי התחילה לרוץ מרתונים. אחי קנה אופנוע. ואני דווקא נהניתי מהשקט כשהבית נשאר רק שלי. הייתי מכינה קפה, פותחת את החלון ותופרת עד מאוחר בלי לשמוע את דוד שואל מתי אני מתכוונת לסיים.
אבל אחרי השיחה משולה, כל הפרטים שפיזרתי במשך שנתיים חזרו אליי בבת אחת.
הקבלה ממסעדת דגים באשקלון שמצאתי בכיס המעיל אחרי “סוף שבוע בירושלים”.
ריח קרם ההגנה בתיק שלו באמצע ינואר.
הכביסה שהיה מכניס למכונה מיד כשחזר, למרות שלפני כן לא ידע אפילו באיזו מגירה נמצא חומר הכביסה.
הקוד החדש בטלפון.
השיחות שהיה מסיים ברגע שנכנסתי לחדר.
ופעם אחת, באמצע הלילה, כשחשב שאני ישנה, שמעתי אותו לוחש במרפסת:
“גם אני מתגעגע.”
בבוקר שכנעתי את עצמי שדיבר עם הבת שלנו.
דוד חזר ביום רביעי בערב שזוף מעט ומרוצה.
“איך היה בצפון?” שאלתי.
“עמוס.”
“במירון?”
“איפה עוד?”
“היה חם?”
הוא הביט בי לרגע.
“נורית, אני עייף. אפשר בלי חקירה?”
הגשתי לו אורז וקציצות. הוא אכל מול החדשות, התלונן על הממשלה וביקש שאביא לו מים. הסתכלתי עליו וחשבתי כמה מדהים שאדם יכול להיות מוכר עד הפרט האחרון — ובאותו זמן זר לחלוטין.
לא אמרתי דבר.
למחרת ביקשתי משולה שתשלח לי כל פרט שהיא זוכרת. היא שלחה גם תמונה שצילמה מרחוק. התמונה הייתה מעט מטושטשת, אבל לא היה מקום לספק. דוד הלך על הטיילת עם אישה בשמלה לבנה, ידו מונחת על גבה.
שמרתי את התמונה ולא בכיתי.
במשך ארבעה ימים המשכתי כרגיל. תיקנתי מכפלת, קניתי ירקות, התקשרתי לבן שלנו וביררתי אם הנכדה כבר מרגישה טוב. דוד אפילו אמר לי ביום ראשון:
“את שקטה בזמן האחרון. הכול בסדר?”
“הכול מתחיל להיות ברור,” עניתי.
הוא לא שאל למה התכוונתי.
בערב שבת ערכתי שולחן לשנינו. אחרי הקידוש, כשהוא טבל את החלה בסלטים, הנחתי את הטלפון מולו ופתחתי את התמונה.
“מי זאת?”
הפנים שלו התרוקנו מצבע.
אחר כך הוא התעשת.
“מאיפה השגת את זה?”
“זאת השאלה שלך?”
“התמונה לא אומרת כלום.”
“אז תגיד אתה מה היא אומרת.”
בהתחלה ניסה לכעוס. אחר כך האשים את שולה ברכילות. לבסוף קם, סגר את החלון והתיישב מולי.
“קוראים לה יעל,” אמר.
“כמה זמן?”
“נורית…”
“כמה זמן?”
“שנה וחצי. אולי קצת יותר.”
“וכל הנסיעות?”
הוא השפיל מבט.
“לא כולן.”
“כמה מהן?”
“רובן.”
המילה הזאת חתכה בי יותר מכל וידוי מפורט.
רובן.
רוב התפילות היו חדרי מלון. רוב החשבונות לא היו חשבונות נפש. רוב הגעגועים לא היו אליי.
“אתה אוהב אותה?”
“אני לא יודע מה זאת אהבה בגיל שלנו.”
“אבל אתה יודע לשקר בגיל שלנו.”
הוא נשען לאחור ונאנח, כאילו אני זו שמכבידה עליו.
“את לא מבינה מה עבר עליי. בבית הכול הפך לשגרה. את כל היום עם הבדים והלקוחות שלך. הילדים גדלו. הרגשתי שאני נעלם.”
“ויעל ראתה אותך?”
“כן.”
“ואני?”
דוד שתק.
אחר כך אמר משהו שלא אשכח לעולם:
“את היית הבית. היא גרמה לי להרגיש חי.”
הבטתי בטבעת שעל ידי.
“ומה אתה רוצה עכשיו?”
“לא לפרק הכול. אני לא מתכוון לעזוב את הבית. את אשתי, את המשפחה שלי.”
“ויעל?”
“אני צריך זמן לסיים את זה נכון.”
הבנתי שהוא מבקש ממני להמתין בנימוס בזמן שהוא מחליט באיזה חיים לבחור.
כשלא עניתי, קולו נעשה חד יותר.
“אל תעשי שטויות, נורית. בגיל חמישים ושבע לא מתחילים מחדש. לאן תלכי? מי יחכה לך? בסוף את תישארי לבד עם מכונת התפירה שלך.”
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו.
“דוד,” אמרתי בשקט, “אני כבר הרבה זמן לבד עם מכונת התפירה שלי. פשוט עד היום חשבתי שאני נשואה.”
הוא פתח את הפה, אבל עצרתי אותו ביד.
“הלילה אתה ישן אצל אחיך.”
“זה גם הבית שלי.”
“נכון. ולכן מחר נדבר עם עורכי דין ונחליט בצורה מסודרת מה עושים איתו. אבל הלילה אני לא מסוגלת לנשום לידך.”
הוא לא האמין שאעמוד בזה.
גם אני לא הייתי בטוחה.
אבל לפעמים האומץ אינו מגיע לפני הצעד. הוא מגיע בזמן שמרימים את הרגל ומניחים אותה במקום חדש.
בתי רוני הגיעה עוד באותו ערב. היא לא שאלה למה לא סלחתי. היא נכנסה לחדר השינה, הוציאה מהמגירה תיק קטן והתחילה לארוז לדוד בגדים.
הבן שלנו, תומר, התקשה יותר.
“אמא, שלושים שנה לא זורקים ככה,” אמר בטלפון.
“אני לא זורקת שלושים שנה,” עניתי. “אני מפסיקה לתת לשנתיים האחרונות למחוק אותי.”
שבועיים אחר כך יעל התקשרה.
דוד סיפר לה שאנחנו חיים בנפרד ושאני מסרבת להתגרש בגלל כסף. הוא אמר שאני חולה, תלויה בו ושאין בינינו קשר אמיתי כבר שנים.
“אני מצטערת,” אמרה יעל. “לא ידעתי.”
האמנתי לה.
אישה שמגיעה אל חייה של אישה אחרת דרך שקר אינה תמיד אויבת. לפעמים גם היא עמדה מול אותו אדם וראתה רק את הסיפור שהוא בחר להציג.
יעל ניתקה איתו קשר.
שלושה ימים אחר כך דוד הגיע עם זר פרחים ומעטפה ובה שני כרטיסים לסוף שבוע בים המלח.
“בואי נתחיל מחדש,” ביקש. “רק שנינו.”
הבטתי בכרטיסים.
“אתה רוצה לחזור כי התגעגעת אליי, או כי יעל עזבה?”
הוא לא ענה מיד.
והשתיקה שלו ענתה במקומו.
“אני מוכן להשתנות,” אמר.
“אני מקווה שתשתנה.”
“אז למה את לא נותנת לי הזדמנות?”
“כי במשך שנים אני תיקנתי קרעים שאנשים אחרים הביאו לי. למדתי שאפשר לתפור כמעט כל בד. אבל יש בדים שנראים שלמים מבחוץ ובפנים הם כבר התפוררו. אי אפשר לבנות מהם בגד חדש.”
הגירושים לא היו קלים. היו לילות שהתגעגעתי אפילו לרעש הנשימות שלו. היו בקרים שבהם פחדתי מהחשבונות ומהשקט. היו קרובי משפחה שאמרו שגבר “בסך הכול חיפש תשומת לב”.
אבל בכל פעם שהתלבטתי, נזכרתי בטיילת באילת — לא מפני שהיה שם עם אישה אחרת, אלא מפני שראה את שולה והחליט שהדרך להגן על השקר היא למחוק אדם שהכיר שלושים שנה.
חצי שנה אחר כך שכרתי חדר קטן ליד מרכז מסחרי ופתחתי סטודיו לתיקונים ותפירה. רוני תלתה שלט בכניסה:
“נורית — תיקונים, התאמות והתחלות חדשות.”
ביום הראשון לא נכנסה אפילו לקוחה אחת. ישבתי לבד, שתיתי קפה ופחדתי שעשיתי טעות.
ביום השני הגיעה כלה עם שמלה גדולה מדי.
אחריה הגיעה אישה שביקשה להצר מכנסיים.
ובתוך חודש כבר לא הצלחתי לקבל את כולן.
בקיץ הבא נסעתי עם שולה לאילת. בערב טיילנו ליד הים. הגלים היו שחורים וכסופים, והמוזיקה מהמלונות התערבבה בקולות האנשים.
עברנו ליד המקום שבו היא ראתה את דוד.
“את כועסת עליי שסיפרתי?” שאלה.
“בהתחלה כעסתי על כל העולם,” הודיתי. “היום אני יודעת שהטלפון שלך לא הרס לי את הנישואים. הוא רק הדליק אור בחדר שכבר היה חשוך.”
עמדתי מול המים והרגשתי את הרוח בשיער.
דוד נסע רחוק כדי להרגיש שהוא חי.
אני נשארתי בבית, ליד מכונת התפירה הישנה שלי — ורק אחרי שהוא הלך למדתי סוף סוף לחיות באמת.