היו חסרים לי ארבעה שקלים בקופה ברמי לוי, ולכן ביקשתי מהקופאית להוריד את החמאה. האיש שעמד מאחוריי השלים את הסכום בלי לשאול דבר.
רק בבית גיליתי שהוא הכניס לשקית שלי גם זר נוריות צהובות מהעגלה שלו.
קוראים לי רחל מזרחי, אני בת שישים ושמונה ומתגוררת לבדי בדירת שיכון ישנה בבאר שבע. בקומה השלישית, בלי מעלית, עם מזגן שמקרטע בכל קיץ וברז במטבח שצריך לסגור בזווית מסוימת כדי שלא יטפטף כל הלילה.
במשך שלושים ואחת שנים עבדתי בקופה של מכולת שכונתית. הכרתי כל משפחה ברחוב, ידעתי למי אפשר לרשום לחם וחלב עד סוף החודש ומי מעמיד פנים ששכח את הארנק כי אין לו איך לשלם.
אחר כך נפתח סופר גדול מעבר לכביש, המכולת נסגרה, ואני יצאתי לפנסיה מוקדמת עם ברך שחוקה וקצבה שלא מבינה שמחירי החשמל והמזון עולים.
באותו יום עמדתי מול הקופה וספרתי מטבעות.
מאחוריי חיכו חייל עם בקבוקי שתייה, אישה עם עגלה עמוסה וילד קטן שבכה כי לא קנו לו חטיף. שמעתי אנחות, גלגלים נגררים, צפצופים מהקופות האחרות.
הקופאית אמרה בנימוס:
“חסרים ארבעה שקלים ועשרים אגורות.”
ספרתי שוב, אף שידעתי שלא יצוצו מטבעות חדשים.
“תורידי את החמאה,” אמרתי.
אפשר להכין אורז בלי חמאה. אפשר למרוח גבינה דקה יותר. אפשר להסתדר.
הקופאית כבר שלחה יד, ואז נשמע קול מאחוריי:
“תשאירי לה. אני משלים.”
הסתובבתי רק לרגע. ראיתי גבר גבוה, שיער לבן, כיפה סרוגה אפורה ועיניים שקטות.
“לא צריך,” לחשתי.
“כבר שילמתי,” הוא אמר. “פעם הבאה מישהו אחר יעזור לי.”
לקחתי את השקיות וברחתי משם כמעט בלי להיפרד.
בעלי, יעקב, נפטר לפני שמונה שנים. הוא יצא בבוקר לקופת חולים ולא חזר. שבץ, אמרו. מהיר, אמרו, כאילו המילה “מהיר” אמורה לנחם אישה שנשארה עם שתי כוסות קפה על השיש.
הבן שלי, אורי, גר בטורונטו. הוא מתקשר ביום שישי, לפני כניסת שבת אצלי ולפני שהילדים שלו מתחילים לריב אצלו. הוא תמיד שואל אם לקחתי תרופות ואם שילמתי ארנונה בזמן.
כשהגעתי הביתה, העליתי את השקיות מדרגה אחר מדרגה. במטבח הוצאתי לחם, ביצים, עגבניות, אורז ואת החמאה שמישהו זר קנה עבורי.
בתחתית השקית היה זר קטן של נוריות צהובות.
הן היו מעט מעוכות, עטופות בנייר חום. מדבקת המחיר נתלשה.
ישבתי מולן זמן רב.
יעקב היה מביא לי פרחים רק בראש השנה. תמיד אותו זר קטן, תמיד היה אומר למוכר שלא ישים “יותר מדי ירק מסביב, כי עלים לא משמחים אף אחד”.
בארבע השנים האחרונות לחייו כבר לא הביא דבר. לא מפני שלא אהב אותי. פשוט התרגלנו להיות יחד ולא חשבנו שצריך להזכיר זאת.
שמתי את הנוריות בקנקן זכוכית ישן. פתאום המטבח נראה פחות עייף.
כשאורי התקשר, סיפרתי לו.
“אמא, זה נשמע נחמד, אבל תיזהרי,” אמר מיד.
“ממה?”
“יש אנשים שמזהים אישה מבוגרת לבד ומתחילים בחסד קטן. אחר כך מבקשים כסף, חתימה, מקום לגור.”
“הוא אפילו לא שאל איך קוראים לי.”
“עוד לא.”
“הוא הלך בלי להסתכל לאן אני הולכת.”
“אמא, בבקשה. אם את רואה אותו שוב, אל תתני לו כתובת או מספר טלפון.”
ביום ראשון חזרתי לסופר. הייתי צריכה קפה, אבל לבשתי את החולצה התכולה שאחותי אמרה פעם שמאירה לי את הפנים.
הוא לא היה שם.
שבוע לאחר מכן ראיתי אותו ליד מדף החלות. הוא החזיק שתי אריזות והשווה תאריכים.
ניגשתי אליו.
“סליחה, אתה האיש ששילם בשבילי.”
הוא הביט בי, ואז חייך.
“החמאה.”
“וגם הפרחים.”
החיוך שלו נעשה עצוב.
“פחדתי שיימעכו.”
“למה שמת אותם אצלי?”
הוא הניח את החלה בעגלה.
“אשתי, לאה, אהבה נוריות צהובות. באותו בוקר קניתי לה זר לבית העלמין. כשעמדת בקופה, ניסית להיעלם מרוב בושה. לאה הייתה עושה בדיוק אותו דבר. אז חזרתי למחלקת הפרחים וקניתי זר נוסף.”
“אחד לי ואחד לה?”
“כן,” אמר. “לא רציתי לקחת ממנה. רק רציתי לתת גם לך.”
שמו היה דוד בן־עמי. בן שבעים ואחת, אלמן שלוש שנים, בעברו מנהל אחזקה בבית ספר תיכון. היו לו ידיים שיודעות לתקן הכול וקול של אדם שאינו ממהר להוכיח שהוא צודק.
שתינו קפה בבית הקפה הקטן ליד הסופר.
דוד סיפר על לאה. אני סיפרתי על יעקב. לא ניסינו להפוך את המתים לקדושים. צחקנו על הנחירות שלהם, על הוויכוחים סביב המזגן ועל כך ששניהם היו בטוחים שהם מבינים טוב יותר מרופאים.
אחר כך נפגשנו פעם בשבוע.
תחילה רק בסופר. אחר כך בטיילת ליד נחל באר שבע. הוא החליף לי נורה במרפסת, ואני לימדתי אותו להכין קוסקוס בלי להפוך אותו לדייסה. הוא הביא לי לימונים מהעץ של אחותו, ואני שמרתי עבורו קציצות בקופסה.
הוא לא ביקש דבר.
ובכל זאת, אורי המשיך לחשוד.
יום אחד הגיע לארץ בהפתעה. כשפתחתי את הדלת, דוד ישב במטבח והרכיב מחדש את ידית הסיר שלי.
“מי זה?” שאל אורי באנגלית, כאילו דוד לא יבין.
“זה דוד.”
“האיש מהסופר?”
דוד קם והושיט יד. אורי לחץ אותה בקושי.
בערב, אחרי שדוד הלך, אורי הניח לפניי ערימת דפים שהדפיס.
“בדקתי אותו.”
“בדקת אותו?”
“מצאתי פסק דין ישן על חוב.”
“זה חוב של העסק של אחיו,” אמרתי. דוד כבר סיפר לי.
“את מאמינה לכל מה שהוא אומר?”
“אני מקשיבה.”
“אמא, הוא יודע שהדירה שלך בבעלותך?”
“כן.”
“הוא יודע שיש לך חסכונות?”
“איזה חסכונות, אורי? שבעה עשר אלף שקל שחסכתי ליום שבו אצטרך שיניים חדשות?”
אורי קם מהכיסא.
“את לא מבינה. אנשים מנצלים נשים בודדות.”
“ואתה לא מבין מה פירוש להיות אישה בודדה.”
“יש לך אותי.”
“יש לי שיחת טלפון ממך פעם בשבוע.”
המילים פגעו בו. ראיתי זאת.
אבל במקום לעצור, הוא אמר:
“או שאת מפסיקה להיפגש איתו, או שאני פונה לעורך דין כדי לוודא שלא תעבירי לו את הדירה.”
בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.
דוד עמד במסדרון עם קופסה ובה עוגת שמרים. הוא שמע את המשפט האחרון.
הוא הביט בי, אחר כך באורי.
“אני לא רוצה לגרום למריבה בין אם לבן,” אמר. “רחל, אולי עדיף שלא ניפגש יותר.”
הוא הניח את העוגה על השידה והלך.
אורי הסתכל עליי כאילו הציל אותי.
ואני הבנתי שבני היחיד אינו רואה אישה חיה מולו. הוא רואה תיק שצריך לנהל, דירה שצריך לשמור עליה וקצבה שצריך לפקח עליה.
הוא חיכה שאודה לו.
“תארוז,” אמרתי.
אורי החוויר.
“מה?”
“לא מפני שאני לא אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם. אבל לא אתן לך להפוך את הפחד שלך לבית הכלא שלי.”
“אני רק מנסה להגן עלייך.”
“להגן עליי זה לשאול אם אני מאושרת. לא להחליט במקומי ממי מותר לי לקבל פרחים.”
הוא יצא למלון באותו ערב.
אני התקשרתי לדוד. הוא לא ענה. למחרת נסעתי לביתו באוטובוס, עם הברך הכואבת ועם עוגת השמרים שהשאיר אצלי.
מצאתי אותו בחצר, יושב על כיסא פלסטיק ומביט בעץ לימון.
“באתי להחזיר לך את העוגה,” אמרתי.
“לא אהבת?”
“אני לא מחזירה את העוגה. אני מחזירה לך את התירוץ להיעלם.”
הוא הביט בי זמן רב.
“הבן שלך צודק לפחד.”
“גם אני מפחדת.”
“ממה?”
“שעד שאפסיק לפחד, כבר לא יישאר לי זמן לחיות.”
דוד הוריד את ראשו. כששוב הביט בי, עיניו היו רטובות.
לא עברנו לגור יחד. לא איחדנו חשבונות ולא חתמנו על דבר. כל אחד שמר על ביתו, על זיכרונותיו ועל המגירות המבולגנות שלו.
אבל התחלנו לחיות.
נסענו לים המלח ליומיים. חגגנו יחד את ראש השנה. בחורף, כשהייתי חולה, דוד ישב לידי והכין תה עם יותר מדי דבש. כשעבר ניתוח בעיניים, ישנתי בביתו על הספה כדי לוודא שהוא לא קם לבד בלילה.
אורי לא דיבר איתי כמעט חודש.
ואז התקשר.
“אמא, אני מצטער,” אמר.
שתקתי.
“חשבתי שאם אשלוט בכל הסיכונים, לא אאבד גם אותך.”
“אתה תאבד אותי יום אחד בכל מקרה,” עניתי בשקט. “אבל אין צורך לאבד אותי עוד לפני כן.”
בקיץ הוא הגיע עם אשתו והילדים. דוד עמד ליד המנגל, התווכח עם הנכד שלי אם פחם צריך אוויר, ואורי התבונן בי צוחקת.
מאוחר יותר הוא לחש:
“לא שמעתי אותך צוחקת ככה מאז אבא.”
שנה אחרי אותו יום בקופה, עמדנו שוב בתור בסופר. לפנינו הייתה אם צעירה. הכרטיס שלה לא עבר, והיא ביקשה מהקופאית להחזיר מטרנה.
עוד לפני שדוד זז, הנחתי כסף על הדלפק.
“תשאירי לה,” אמרתי.
האישה הסתובבה אליי, נבוכה.
“אני אחזיר לך.”
“לא לי,” השבתי. “יום אחד למישהו אחר.”
כשיצאנו, דוד הוציא מאחורי גבו זר נוריות צהובות.
“שוב פרחים?” שאלתי.
“הפעם השארתי את מדבקת המחיר,” אמר. “כדי שתדעי שאני לא מנסה להשתלט על הדירה.”
צחקתי עד שכאבה לי הבטן.
ארבעה שקלים לא שינו את חיי.
מה ששינה אותם היה אדם אחד שלא עמד בתור והעמיד פנים שאינו רואה. אדם שנתן בלי לדרוש, נשאר בלי לכבול, ואהב בלי לבקש ממני למחוק את מי שאהבתי לפניו.
עד היום עומדות אצלי נוריות צהובות במטבח.
הן עדיין נובלות אחרי כמה ימים.
אבל עכשיו אני יודעת שלא כל דבר שחולף הוא בזבוז. יש דברים שחיים זמן קצר בתוך אגרטל, ובכל זאת מצליחים להחזיר אור לבית שלם.