ליד הקבר הטרי של בתי, כשכמעט מאתיים אנשים עדיין עמדו סביבנו, חתני הצביע על שלוש בנותיו ואמר:
— ביום שני אני מוסר אותן לרווחה. אני לא מתכוון להרוס את החיים החדשים שלי בגלל ילדים שאמא שלהן מתה.
לרגע איש לא זז.
נועה, בתי היחידה, הייתה רק בת שלושים וחמש. אפילו הקדיש האחרון עוד הדהד בין המצבות בבית העלמין בחיפה. האדמה הייתה לחה מגשם הבוקר, והבנות עדיין החזיקו בידיהן את דפי ההספדים המקופלים.
יעל בת השתים־עשרה עמדה זקופה מדי לגילה.
תמר בת התשע הביטה בנעליים שלה.
ומיקה, רק בת שש, הסתתרה מאחורי המעיל שלי ולחשה שוב ושוב:
— סבא, אל תיתן לו לקחת אותנו.
איתן, אבא שלהן, לא נראה כמו אדם שאיבד באותו יום את אשתו.
החולצה הלבנה שלו הייתה מגוהצת. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. בכל פעם שהמסך נדלק, הוא הסתובב מעט הצידה כדי שלא נראה.
בפעם השלישית אפילו חייך.
— תחזור על מה שאמרת, — ביקשתי.
— דוד, אל תעשה דרמה, — הוא ענה. — נועה איננה. גם לי מותר לחיות.
— אלה הבנות שלך.
— ליאת לא התחתנה איתי כדי לגדל שלוש ילדות שמסתכלות עליי כאילו אני מפלצת. אם אתה כל כך דואג להן, קח אותן.
אחותה של נועה פרצה בבכי. אחד החברים שלו מלמל משהו בכעס. הרב השפיל את עיניו.
אני רציתי לתפוס את איתן בצווארון.
אבל אז הרגשתי את ידה של מיקה בתוך ידי.
היא רעדה.
כרעתי מול שלוש הבנות.
— אתן באות איתי הביתה.
איתן משך בכתפיו.
— מצוין. חסכת לי הרבה כאב ראש.
הוא הלך בלי לנשק אותן, בלי לשאול מה הן צריכות ובלי להביט לאחור.
ליד היציאה חיכתה לו מכונית שחורה. מאחורי ההגה ישבה אישה עם משקפי שמש גדולים. כשהוא נכנס, היא הניחה יד על לחיו ונישקה אותו.
יעל ראתה הכול.
אבל היא לא בכתה.
בערב ישבנו בדירה שלי בקריית ביאליק. הכנתי חביתה, סלט וצלחת טוסטים, אך הבנות כמעט לא נגעו באוכל.
מיקה נרדמה על הספה כשהסוודר של אמא שלה מחובק אליה.
תמר ישבה מול החלון.
יעל לא הפסיקה לבדוק את השעה.
קצת אחרי עשר היא נעמדה.
— סבא, חייבים לחזור לבית שלנו.
— עכשיו?
— לפני שאבא ימצא את זה.
תמר כבר לבשה את המעיל.
אז הבנתי שהן לא ממציאות דבר באותו רגע. הן חיכו להזדמנות הזאת.
נסענו לבית שבו נועה חיה מאז שנישאה. המפתח של יעל עדיין התאים. בפנים היה חושך, אך הריח של הבושם העדין של בתי נשאר במסדרון.
יעל ניגשה לחדר של נועה, הוציאה מגירה תחתונה מארון המצעים והעבירה יד לאורך הדופן הפנימית.
מאחורי לוח עץ דק הסתתרו מחברת חומה, תיק מסמכים, דיסק־און־קי ומעטפה סגורה.
על המעטפה היה כתוב:
לאבא. רק אם משהו קורה לי.
הלב שלי נעצר.
— אמא החביאה את זה לפני חודש, — אמרה יעל. — היא ביקשה שלא נספר לאף אחד.
— גם לא לאבא, — הוסיפה תמר. — במיוחד לא לאבא.
עוד לפני שהספקתי לפתוח את המעטפה נשמע מפתח בדלת הכניסה.
איתן נכנס.
ליאת הייתה מאחוריו.
היא לבשה צעיף כחול שהיה שייך לנועה. זיהיתי אותו מיד; אני קניתי אותו לבתי בנסיעה האחרונה שלנו לירושלים.
איתן ראה את המחברת בידי יעל ופניו החווירו.
— תני לי את זה.
יעל הצמידה את המחברת לחזה.
— אמא אמרה שזה של סבא.
הוא התקדם אליה.
עמדתי ביניהם.
— צעד אחד נוסף ואתקשר למשטרה.
ליאת הביטה בתיק המסמכים.
— איתן, מה יש שם?
— שום דבר. נועה הייתה חולה ומבולבלת.
— אמא לא הייתה מבולבלת, — אמרה תמר. — היא ידעה שלקחת לנו את הכסף.
ליאת הסתובבה אליו באחת.
— איזה כסף?
— הן ילדות. הן לא מבינות.
— אני מבינה שחתמת בשם אמא, — אמרה יעל. — ראיתי את הטפסים.
איתן איבד את שלוותו.
— מספיק! המחברת הזאת נשארת כאן. קחו בגדים ותצאו.
— ומה עם המעטפה? — שאלתי.
הוא הביט בה כאילו היא חומר נפץ.
— גם היא נשארת.
— למה?
איתן התקרב אליי והנמיך את קולו.
— כי אם תפתח אותה, אתה תאבד את הנכדות שלך. אני אדאג שיכריזו עליך כעל אדם שלא מסוגל לגדל אותן.
אחר כך הצביע לעבר הדלת.
— יש לך עד חצות להחליט אם אתה רוצה להיות חכם.
הכנסתי את המעטפה לכיס הפנימי של המעיל.
— בנות, אורזים עכשיו.
איתן תפס את התיק, אבל ליאת אחזה בידו.
— תענה לי. על איזה כסף הן מדברות?
— לא כאן.
— אמרת שהדירה בנתניה נקנתה מהחסכונות שלך.
איתן משך את ידו.
— לכי לאוטו.
ליאת לא זזה.
לראשונה ראיתי סדק בביטחון שלה.
עזבנו את הבית עם שלושה תיקים, המחברת וכל מה שנועה הסתירה.
רק אחרי שהבנות נרדמו פתחתי את המעטפה.
בתוכה היו מכתב בכתב ידה של נועה, תצהיר חתום בפני עורכת דין וכרטיס ביקור של עו״ד מיכל ארז.
נועה כתבה שהיא גילתה את הקשר בין איתן לליאת בזמן שהייתה מאושפזת לבדיקות לב. אבל הבגידה לא הייתה הדבר הגרוע ביותר.
אמה של נועה השאירה לנכדותיה תוכניות חיסכון שנועדו ללימודים ולדירה ראשונה. איתן זייף את חתימתה של נועה, משך מאות אלפי שקלים והעביר חלק מהכסף לחשבון של חברה שפתח עם ליאת.
כשנועה התעמתה איתו, הוא איים להציג אותה כאישה לא יציבה ולדרוש משמורת מלאה.
לכן היא התחילה לתעד.
במחברת היו תאריכים, מספרי חשבונות, ציטוטים מדויקים של איומים ושמות של אנשים ששמעו חלק מהשיחות.
בדיסק־און־קי היו הקלטות, צילומי מסמכים והתכתבויות.
בתצהיר ביקשה נועה שבמקרה של מותה הבנות יעברו אליי, מפני שלא האמינה שאיתן יגן עליהן.
בסוף המכתב היא כתבה:
אבא, אל תלמד אותן לשנוא אותו. שנאה היא עוד דרך להישאר קשורים למי שפגע בנו. תלמד אותן שהן ראויות לבית שבו אף אחד לא מאיים לעזוב אותן.
למחרת בבוקר התקשרתי לעו״ד מיכל ארז.
— חיכיתי לשיחה הזאת, — אמרה.
נועה כבר מסרה לה העתקים של חלק מהחומרים. הן תכננו להגיש בקשה דחופה לבית המשפט ולהעביר את הראיות למשטרה.
נועה נפטרה יומיים לפני הפגישה האחרונה שלהן.
בתוך שלושה ימים קיבלתי אפוטרופסות זמנית על הבנות. איתן ניסה לטעון שאני מסית אותן נגדו, אבל השופט קרא את התצהיר ושאל אותו מדוע אב מסור הודיע בהלוויה שהוא מתכוון למסור את ילדיו לרווחה.
לאיתן לא הייתה תשובה.
החקירה הכלכלית נמשכה בשקט.
הוא התקשר אליי שוב ושוב. פעם איים. פעם התחנן. לבסוף הציע לי מאה אלף שקלים תמורת המחברת והדיסק.
השיחה הוקלטה.
חודשיים לאחר מכן נקבעה החתונה שלו עם ליאת באולם מפואר ליד קיסריה.
הוא סיפר לכולם שהוא מתחיל מחדש. הוא הזמין מאות אורחים, שכר להקה והזמין ירח דבש ביוון.
בבוקר החתונה ליאת הגיעה לביתי.
שמלת הכלה שלה הייתה תלויה במכונית. פניה היו ללא איפור ועיניה נפוחות.
— איתן אמר שנועה ביקשה ממנו להשתמש בכסף, — אמרה. — הוא טען שאתן מנסות לסחוט אותו.
הנחתי לפניה את המכתב של נועה ואת העתקי ההעברות.
אחר כך הראיתי לה תיקייה נוספת.
בין ההודעות שאיתן שמר בענן היו שיחות עם אישה שלישית. הוא כתב לה שהוא מתחתן עם ליאת רק מפני שמשפחתה מחזיקה בחברת בנייה. הוא הבטיח שברגע שיהיה לו מעמד בעסק, הוא ימצא דרך לצאת מהנישואים עם כסף.
ליאת קראה את ההודעות פעמיים.
— הוא השתמש בי.
— כפי שהשתמש בנועה.
היא הסירה את הטבעת והניחה אותה על המכתב.
איתן הגיע לאולם בחליפה כהה ובחיוך גדול.
הוא עבר את דלת הכניסה.
לחופה הוא לא הגיע.
שני חוקרים המתינו לו בלובי עם צו מעצר בחשד לזיוף, גניבה והונאה. עורכת הדין מיכל עמדה בצד עם מסמכים מבית המשפט.
איתן צעק שמדובר בנקמה משפחתית. הוא דרש לראות את ליאת.
היא יצאה מחדר הכלה בבגדים רגילים, כשהצעיף הכחול של נועה מקופל בידה.
— אין חתונה, — אמרה. — וגם לא יהיו לך יותר חיים שנבנו על כסף של ילדות.
כשהוא ראה אותי, הוא צעק:
— אתה הרסת הכול!
הבטתי בו ואמרתי:
— לא. נועה הצילה את הבנות שלה. אנחנו רק הקשבנו לה.
בסופו של ההליך איתן הורשע במסגרת הסדר, החזיר חלק גדול מהכסף וויתר על מאבק המשמורת. הבנות לא נאלצו להעיד מולו בבית המשפט.
הן נשארו איתי.
החיים שאחרי כן לא היו סיפור אגדה.
מיקה התעוררה בלילות וקראה לאמא. תמר כעסה על כל מי שניסה להתקרב אליה. יעל התנהגה כאילו היא בת ארבעים, לא בת שתים־עשרה, ורק בטיפול למדה שמותר לה להיות ילדה.
היו ויכוחים על שיעורי בית, גרביים בסלון ומקלחות ארוכות מדי.
היו גם בקרים שבהם צחקנו.
לאט־לאט הדירה התמלאה שוב בקולות.
ביום השנה למותה של נועה נסענו לכרמל ושתלנו עץ זית קטן במקום שממנו רואים את הים.
יעל הביאה את המחברת החומה.
— אולי נשאיר אותה כאן, — הציעה תמר.
יעל ניערה את ראשה.
— לא. אמא כתבה כדי שהאמת לא תיקבר.
מיקה חיבקה את גזע העץ הצעיר ושאלה:
— אמא ידעה שנישאר יחד?
פתחתי את המכתב בפעם האחרונה והקראתי להן את המשפט שנועה כתבה בשוליים:
שלוש הבנות שלי הן לא הבעיה שאיתן צריך לפתור. הן כל מה שטוב שהשארתי בעולם.
עמדנו שם ארבעתנו, מול הים, והרוח העבירה בין העלים החדשים צליל עדין.
איתן חשב שילדים אפשר למסור כשמגיעים חיים נוחים יותר.
אבל ילדים אינם מזוודה שמניחים ליד הדלת.
הם זוכרים מי הפנה להם את הגב.
והם זוכרים כל חייהם גם את האדם שהתכופף אליהם ברגע החשוך ביותר ואמר:
— אתן באות איתי הביתה.