במושב קטן בעמק החולה כולם הכירו את איתן לביא.
הוא היה בן עשרים וחמש, גבוה וחזק, עם שיער בהיר ועיניים כחולות כל כך, שנשים מבוגרות היו אומרות שהשמיים השאירו בהן חתיכה מעצמם. איתן נולד חירש ולא דיבר, אך פניו היו מלאות הבעה. חיוך אחד שלו היה מסוגל לומר יותר ממשפט שלם.
הוא התגורר עם אמו האלמנה בבית קטן בקצה המושב ועבד בבית האריזה האזורי. ארגזים ששני גברים התקשו להרים, איתן היה מניח על משאית לבדו. אחרי העבודה עזר לשכנים לתקן גדר, להעמיס חציר או להחליף רעפים לפני הגשם.
הוא אהב נשים בגלוי ובתמימות. כשהייתה עוברת לידו בחורה צעירה, היה מסמיק, מניח יד על הלב ושולח לה נשיקה באוויר. אפילו הבעלים היו צוחקים.
“אין מה לקנא באיתן,” אמרו. “הלב שלו גדול מדי בשביל אישה אחת.”
לפני חגיגת הקיץ במועדון המושב היה קונה בשוק צרורות קטנים של פרחים. לכל אישה נתן פרח, חיבוק ונשיקה על הלחי—לרווקות, לאמהות ולזקנות שישבו בצד.
אבל כשהכיר את מרים, כל המשחקים האלה הסתיימו.
מרים גרה מעבר לתעלת המים, בבית ישן מוקף קני סוף. היא הייתה בת עשרים ושלוש, דקת גזרה, בעלת שיער שחור ארוך ועיניים כהות וחמות. במשך חמש שנים הייתה נשואה לשמואל ברק, גבר מבוגר ממנה, קשוח וסגור.
שמואל כמעט לא דיבר איתה. הוא עבד, אכל, ישן, ובכל פעם שמישהו שאל מדוע עדיין אין להם ילדים, היה מביט במרים כאילו האשמה כבר הוכרעה.
בקיץ היו אנשי המושב קוצרים קנים משני צדי התעלה. איתן עבד בגדה האחת, ומרים הגיעה מדי יום מן הגדה האחרת כדי לאסוף קנים לסלים ולהסקה.
תחילה רק הביטו זה בזו.
איתן היה מרים את ראשו ורואה אותה עומדת באור, השיער השחור שלה נע ברוח. מרים הייתה משפילה מבט, אך החיוך הקטן שלה נשאר.
יום אחד החליקה הסכין בידו של איתן וחתכה את כף ידו. מרים חצתה את המעבר הצר, קרעה רצועת בד משולי סינרה וקשרה את הפצע.
“כואב לך?” שאלה מתוך הרגל.
איתן לא שמע, אך עקב אחרי שפתיה. הוא הניד בראשו, לקח בעדינות את ידה והניח אותה על חזהו.
הלב שלו דפק במהירות.
מרים הבינה.
בין הקנים נוצרה להם שפה פרטית. אצבעות על פרק היד אמרו: “חיכיתי.” יד על הלב אמרה: “התגעגעתי.” הצבעה לעבר חלון מואר מעבר למים אמרה: “אני רואה אותך גם כשאנחנו רחוקים.”
איתן לא יכול היה להבטיח לה דבר בקול. מרים לא העזה לבקש. ובכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבה הרגישה שמישהו באמת מקשיב לה.
בחורף נולד לה בן.
לתינוק היו שיער בהיר ועיניים כחולות בוהקות.
שמואל הביט בו זמן רב, יצא מהחדר ולא אמר מילה.
אנשי המושב ידעו מיהו האב. אף אחד לא שאל שאלות. אולי מפני שראו כיצד מרים קמלה בביתו של שמואל. אולי מפני שראו את איתן יושב בכל ערב ליד התעלה ומביט אל האור שבחלונה.
לאחר לידת הילד השתנה איתן. הוא חדל לשלוח נשיקות לנשים אחרות ולא הגיע לריקודים. הוא עבד שעות נוספות וכל מה שהרוויח הוציא על התינוק.
כעבור שנה נולד בן נוסף, גם הוא כחול עיניים.
זמן קצר אחר כך נעלם שמואל. היו שאמרו שעבר לחיפה ועבד בנמל. אחרים טענו שפשוט לא יכול היה לשאת את המבטים.
איתן יצא לעבודת כריתה קשה בגליל. כשחזר, היה רזה ושזוף, אך הביא למרים מעיל חם, מגפיים חדשים, שמיכות לילדים וכסף לרכישת פרה.
בתוך שש שנים נולדו להם ארבעה בנים.
הילדים גרו עם מרים מעבר למים, אבל לא היה ספק מי אביהם. איתן תיקן את הבית, לימד אותם לשחות, נשא אותם על כתפיו והמתין ליד בית הספר בכל יום גשום.
ביום שבו הבכור עלה לכיתה א׳, איתן לבש חולצה לבנה, עניבה שלא הצליח לקשור כראוי ומכנסיים חגיגיים. הוא עמד ליד שאר ההורים, זקוף וגאה, ודמעות נוצצות בעיניו.
השנים חלפו. איתן כבר היה בן שלושים וחמש. הבנים גדלו, רצו אליו בכל ערב וקיבלו ממנו שקית עם לחמניות, ממתקים או תפוחים מן המטע.
ואז מרים הרתה שוב.
הפעם נולדה בת.
התינוקת הייתה קטנה ושחורת שיער, עם פנים עדינות ועיניים כהות ממש כמו של מרים.
במשך חודשים לא העזה מרים להביא אותה לאיתן. הוא חלם תמיד על בת, אבל ליבה התריע שמשהו נורא עלול לקרות.
באביב עטפה את התינוקת בשמיכה לבנה וחצתה את הגשר.
איתן ראה אותה מרחוק ורץ לקראתה. כשמרים פתחה את השמיכה, פניו התמלאו אור.
בת.
הוא הושיט ידיים נרגשות.
ואז פקחה התינוקת את עיניה הכהות.
איתן קפא.
מבטו עבר מן השיער השחור אל פניה של מרים. הוא חיפש בתינוקת את עיניו, את עורו הבהיר, סימן כלשהו ממנו—ולא מצא.
מרים ראתה את האושר מתחלף בחשד.
“איתן, לא,” לחשה. “היא שלך. בבקשה, תסתכל עליי.”
אבל הוא לא שמע את המילים.
ובתוך השתיקה שבה פעם נולדה אהבתם, צמחה לפתע מחשבה אכזרית: מרים בגדה בו.
המכה הראשונה הפילה את מרים אל הגדר.
היא ניסתה להגן על התינוקת, אך איתן לקח את השמיכה מזרועותיה והניח אותה בזהירות על הדשא. אחר כך, עיוור מקנאה ומכאב, היכה את האישה שאהב.
השכנים הגיעו בריצה לקול צעקותיה. ארבעה גברים נדרשו כדי להרחיק אותו.
מרים שכבה על האדמה, פניה מכוסות דם ואבק. התינוקת בכתה בתוך השמיכה.
לרגע הביט איתן במה שעשה. פניו רעדו. אך במקום ליפול על ברכיו, הסתובב ונעלם בין השדות.
מרים אושפזה כמעט שבועיים. היו לה צלעות סדוקות, פגיעה בלחי ופצע עמוק יותר מכל מה שניתן היה לראות בצילום.
כשחזרה לביתה, סירבה להתקרב לביתו של איתן.
אנשי המושב ידעו שלא היה גבר אחר. במקום קטן כל אורח זר, כל צעד וכל חלון פתוח היו נראים מיד. אבל איתן סירב להבין. לא החירשות מנעה ממנו לשמוע את האמת—אלא הגאווה.
בסוף הקיץ חזר. הוא לקח את בניו לקנות מחברות, חולצות ונעליים. הוא המשיך לפרנס אותם, לתקן את אופניהם ולחכות להם אחרי הלימודים.
מרים לא מנעה מהם לפגוש אותו.
“הוא אבא שלכם,” אמרה. “אבל לעולם אל תחשבו שאהבה נותנת לאדם רשות לפגוע.”
לילדה קראה נועה.
נועה גדלה רזה ושקטה, עם שתי צמות שחורות. היא רצה אחרי אחיה, אך כשהם עברו את הגשר אל איתן, הייתה נשארת במרחק.
איתן ראה אותה פעמים רבות.
הוא לא חייך אליה.
חלפו שנים. הבן הבכור התגייס, ואיתן הגיע לטקס ההשבעה בחולצה לבנה ובאותה עניבה ישנה. כשהבן הרים את הנשק ונשבע, דמעות ירדו על לחייו של אביו.
אך גם אז לא שאל על נועה.
בקיץ אחד יצאו הילדים לשחות בתעלה הרחבה. האחים השתוללו, התיזו מים וצחקו. לרגע אחד איש לא הבחין שנועה נסחפה אל המקום העמוק.
היא שקעה בשקט.
אחד האחים ראה את ידה ונכנס אחריה. הם גררו אותה אל הגדה, חיוורת וחסרת תנועה. מישהו רץ להזעיק את מרים, וילד אחר מיהר לביתו של איתן.
כשאיתן הגיע, נועה כבר השתעלה ונשמה. היא ישבה רועדת בבגד ים, ואחת השכנות שפשפה את גבה.
איתן התקרב ואז נעצר.
על גבה של נועה, מן הכתף ועד המותן, התפתל כתם לידה כהה בצורת פסיק ארוך.
צליל חנוק בקע מגרונו.
הוא קרע מעליו את החולצה והסתובב.
אותו כתם בדיוק נמשך על גבו—באותו גודל, באותה צורה ובאותו מקום.
השקט שנפל על גדת המים היה כבד יותר מכל צעקה.
איתן הביט בכתם של נועה, נגע בשלו ונפל על ברכיו.
נועה נרתעה, אך הוא לא התקרב. הוא הושיט אליה את שתי ידיו הפתוחות, הצביע על עצמו, אחר כך עליה, ואז הניח את ידו על הלב.
אני.
את.
אבא.
דמעות שטפו את פניו.
הוא עטף את נועה בחולצתו, הרים אותה בזהירות ונשא אותה לביתו. ליד התנור עטף אותה בשמיכות, נישק את שיערה הרטוב והסתובב בחדר כשגופה הקטן צמוד לחזהו.
מרים הגיעה יחפה, בוכה ומתנשפת.
כשראה אותה, איתן הניח את נועה על הכיסא ונפל לרגליה.
הוא נשק לכפות רגליה, הכה באגרופו בראשו והצביע שוב ושוב על הצלקת שנותרה על לחיה. גופו כולו התחנן למחילה.
מרים עמדה מולו זמן רב.
בחוץ הצטופפו שכנים בחצר. איש לא דיבר.
לבסוף התכופפה ואחזה בידיו כדי שיעצור.
“אי אפשר למחוק את אותו יום,” אמרה לאט, תוך שהיא מסמנת בידיה. “ואי אפשר לבקש מהכאב להיעלם מפני שסוף־סוף הבנת.”
איתן הביט בה, שבור.
מרים הצביעה על נועה.
“אותי הכית פעם אחת,” המשיכה. “אבל אותה דחית בכל יום במשך שנים.”
איתן כיסה את פניו ובכה.
מרים לא חזרה אליו. היא גם לא סלחה מיד. מחילה לא הייתה פרס שמקבלים ברגע שמגלים את האמת.
איתן התחיל מרחוק.
הוא חיכה לנועה ליד בית הספר, אך לא ניגש עד שהיא סימנה לו. הוא בנה לה שולחן קטן, תיקן את הסנדלים שלה וגילף עבורה ציפור מעץ. כשחלתה, ישב כל הלילה מחוץ לדלת.
יום אחד הביאה לו נועה סרט כחול וביקשה שיקלע את צמתה.
הוא הסתבך בשיער, משך בטעות, והיא צחקה.
זה היה הצחוק הראשון שלה לידו.
כעבור שנים, ביום חתונתה, ביקשה נועה מאיתן ללוות אותה אל החופה. שערו כבר הלבין, וידיו החזקות רעדו.
לפני שנכנסו, היא נגעה בכתם שעל גבו, אחר כך הניחה את כף ידו על ליבה—בדיוק כפי שעשה פעם למרים בין קני הסוף.
איתן עצם את עיניו.
היו דברים שלא ניתן לתקן. היו צלקות שנשארו גם לאחר שהכאב נחלש. אבל נועה לימדה אותו שאדם אינו נמדד רק ברגע הנורא שבו נפל.
הוא נמדד גם בדרך הארוכה שבה הוא קם, מודה באשמתו בלי תירוצים, ומקדיש את חייו לכך שלעולם לא יהפוך שוב לאדם שהיה באותו יום.