״אמא, תקשיבי לי בבקשה. אל תיגעי בברז. תשימי קערה בכיור ותלכי לנוח. טיפה אחת כל כמה שניות לא תציף את השכנים. יואב ואני נגיע מחר אחרי העבודה, אני מבטיחה.״
יעל שמעה את נשימותיה הכבדות של אמה מעבר לקו.
״אבל אולי הצינור יתפוצץ בלילה?״
״הוא לא יתפוצץ. קחי את הטיפות שהרופא נתן לך ותנסי להירגע. אני אתקשר אלייך לפני השינה.״
כשהשיחה הסתיימה, יעל הניחה את הטלפון ליד צלחת הקציצות שהתקררה.
יואב, בעלה, ישב מולה במטבח הקטן שלהם בפתח תקווה. הוא חזר שעה קודם ממשמרת ארוכה במוסך, ועדיין לבש את חולצת העבודה הכחולה.
״שוב הברז?״ שאל.
יעל הנהנה.
״היא נשמעה מבוהלת.״
״בשבת החלפתי שם גומייה. ביום ראשון הידקתי את החיבור. אתמול נסעת להביא לה תרופות. מתי זה נגמר, יעל?״
״היא בת שבעים ושמונה וחיה לבד.״
״היא לא לבד. יש לה שני ילדים.״
יעל קמה לאסוף את הצלחות.
״אל תתחיל עם אמיר.״
״למה לא? כי אסור להזכיר את הבן המוצלח?״
אמיר, אחיה הבכור, גר בהרצליה ועבד בחברת השקעות. לפחות כך הוא תיאר את עצמו בכל שיחה משפחתית. הוא תמיד היה בדרך לפגישה, אחרי טיסה או באמצע עסקה שלא ניתן לדחות.
אמא שלהם, מרים, שמרה עליו מכל הפרעה.
״אל תתקשרי לאמיר, יש לו יום עמוס.״
״הוא חזר מחו״ל, תני לו לנוח.״
״יש לו אחריות גדולה בעבודה.״
ליעל, שעבדה כמזכירה רפואית וגידלה שתי בנות, לא הייתה כנראה אחריות גדולה מספיק כדי להצדיק מנוחה.
היא הייתה זו שליוותה את מרים לבדיקות, חיכתה איתה במיון, קנתה מצרכים, מילאה טפסים לביטוח לאומי והחליפה לה מצעים כשהגב כאב.
יואב היה זה שתיקן תריסים, סחב בלוני גז ובדק כל רעש חשוד בדירה.
אמיר שלח זר פרחים בראש השנה.
״הוא רחוק,״ אמרה יעל.
״ארבעים דקות בלי פקקים. שעה ורבע עם פקקים. לא יבשת אחרת.״
״העבודה שלו תובענית.״
יואב הביט בה בעצב.
״וגם את תובעת מעצמך יותר מדי. זה לא אותו דבר.״
יעל שתקה.
״את יודעת למה אמא שלך לא מתקשרת אליו?״ המשיך. ״כי היא מפחדת להכביד עליו. עלייך היא לא מפחדת להכביד. היא בטוחה שתמיד תבואי.״
״היא אמא שלי.״
״ואת אשתי. ואת אמא של נועה ושל תמר. בשבוע שעבר פספסת את ההופעה של תמר כי מרים לא מצאה את כרטיס קופת החולים. בסוף הוא היה בארנק שלה.״
יעל הרגישה כיצד האשמה חונקת אותה משני הצדדים.
אם נשארה בבית, הייתה בת רעה.
אם יצאה שוב, הרגישה שהיא מאכזבת את משפחתה.
יואב קם ושטף את כוסו.
״מחר נלך. אבל לא הלילה. אין לי כוח אפילו להחזיק מברג.״
למחרת הגיעו לדירתה של מרים בחולון עם ארגז כלים, שקית מהסופר וחבילת תרופות.
כבר בכניסה הבחינה יעל בזוג נעלי עור יקרות ובמעיל מחויט שלא ראתה מעולם.
מהמטבח נשמע קולו של אמיר.
הוא ישב ליד השולחן עם מחשב נייד פתוח, שעון נוצץ על פרק ידו וכוס קפה שאמו הכינה לו בספל של האורחים.
״סוף סוף,״ אמר מבלי לקום. ״לא ברור לי למה הברז עדיין מטפטף.״
יואב עצר בפתח.
יעל נשמה עמוק.
״החלפנו את הגומייה בשבת.״
״אז כנראה לא החלפתם כמו שצריך. צריך להזמין איש מקצוע ולא לשחק בתיקונים.״
יואב הניח באיטיות את ארגז הכלים על הרצפה.
״אתה כבר כאן,״ אמר. ״יכולת להזמין איש מקצוע.״
אמיר הרים גבה.
״אני לא מכיר בעלי מקצוע באזור הזה.״
״גם אנחנו לא נולדנו עם ספר טלפונים ביד.״
מרים מיהרה להיכנס ביניהם.
״די, ילדים. אמיר הגיע במיוחד בשבילי.״
יעל הסתכלה על אמה.
״התקשרת אליו בגלל הברז?״
מרים השפילה מבט.
״לא בדיוק.״
אמיר סגר את המחשב.
״באתי כי צריך להסדיר כמה עניינים. אמא רוצה להעביר את הדירה על שמי.״
לרגע יעל הייתה בטוחה שלא שמעה נכון.
״מה?״
מרים מיהרה להסביר.
״לך וליואב יש דירה. לאמיר אין נכס משלו. המחירים בהרצליה מטורפים, ואת יודעת כמה קשה היום.״
יעל הביטה באחיה. הוא לא נראה מופתע ולא נבוך.
״ומתי החלטתם על זה?״
״דיברנו כבר כמה חודשים,״ אמר אמיר. ״אין סיבה לעשות מזה דרמה. אמא תמשיך לגור כאן כל חייה. אחר כך הדירה תעבור אליי.״
״ואני?״
״מה זאת אומרת את?״
״אני מטפלת באמא כל יום. יואב מתקן את הדירה. אנחנו משלמים כשחסר. אבל הנכס עובר אליך?״
אמיר נשען לאחור.
״את תמיד מערבבת רגשות עם כסף.״
״ואתה תמיד מגיע כשיש כסף ומתרחק כשיש צורך.״
מרים החווירה.
״יעל, אל תדברי כך לאחיך. הוא עובד קשה.״
יואב צחק צחוק קצר ומר.
״ויעל עושה כאן חופשה שנתית?״
אמיר הביט בו בקור.
״זה עניין משפחתי.״
״אני משפחה מספיק כדי לתקן לכם את הברז, אבל לא מספיק כדי לדבר?״
אמיר התעלם ממנו ופנה ליעל.
״אמא גם צריכה בדיקות דם בשבוע הבא וכמה תרופות. תכיני לי רשימה, ואני אעביר כסף.״
״אתה יכול לקחת אותה לבדיקה.״
״אין לי אפשרות. יש לי ישיבת הנהלה.״
״ולי יש עבודה.״
״אבל את קרובה יותר, ואת ממילא רגילה לדברים האלה.״
המילים ״ממילא רגילה״ פגעו בה יותר מכל צעקה.
כאילו השנים שנתנה לא היו בחירה, מאמץ או אהבה.
כאילו נולדה כדי להיות זמינה.
אמיר פתח את הטלפון.
״אני צריך לצאת עוד מעט. ביום חמישי יבוא עורך דין עם המסמכים. תשתדלי להיות כאן כדי שאמא לא תילחץ. ואחרי זה תמשיכי לטפל בכל מה שהיא צריכה, כמובן. העברת הדירה לא משנה את הסידור ביניכם.״
״הסידור בינינו?״ לחשה יעל.
״כן. את מטפלת בעניינים היומיומיים, ואני דואג לביטחון הכלכלי שלה. כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו.״
יעל הביטה באמה, מחכה שתאמר משהו.
מרים שתקה.
אז אמיר הוסיף:
״ואל תציגי את עצמך כקורבן. אף אחד לא הכריח אותך לרוץ לכאן בכל פעם שאמא מתקשרת. כנראה שאת פשוט אוהבת שצריכים אותך.״
יעל הרגישה שכל הרעש בחדר נעלם.
הברז המשיך לטפטף בקצב קבוע.
טיפה.
ועוד טיפה.
כמו השנים שזלגו מחייה בלי שאיש ישאל מה המחיר.
יעל הוציאה את התרופות מהשקית והניחה אותן מול אמיר.
״אתה צודק,״ אמרה בשקט.
חיוך קטן הופיע על פניו.
״אף אחד לא הכריח אותי. ולכן מהיום אני מפסיקה.״
החיוך נעלם.
מרים התרוממה מכיסאה.
״מפסיקה מה?״
״להיות האדם שעושה הכול אבל לא נחשב בשום החלטה.״
יעל לקחה דף מהמגירה והחלה לכתוב.
״ביום שני יש לך בדיקות דם בשמונה. ביום רביעי צריך לאסוף מרשם. חשבון החשמל נמצא ליד המיקרוגל. המספר של רופאת המשפחה על המקרר. יש להזמין אינסטלטור לברז ולבדוק את התריס בחדר השינה.״
היא החליקה את הדף לעבר אמיר.
״הדירה תהיה שלך. הגיע הזמן שתלמד מה נדרש כדי לשמור לא רק על הקירות שלה, אלא גם על האישה שחיה בתוכה.״
אמיר הסתכל עליה כאילו השתגעה.
״אני חוזר מחר להרצליה.״
״אז תארגן עזרה לפני שתצא.״
״יש לי עבודה!״
״גם לי.״
מרים התחילה לבכות.
״את מענישה אותי בגלל הדירה?״
יעל כרעה לידה.
״לא, אמא. אני לא מענישה אותך. אני מפסיקה להעניש את עצמי.״
״אבל אני צריכה אותך.״
״גם נועה ותמר צריכות אותי. גם יואב. ולפעמים גם אני צריכה אותי.״
מרים הביטה בה בתדהמה, כאילו מעולם לא חשבה על האפשרות הזאת.
יואב הניח את ארגז הכלים ליד אמיר.
״הברז הראשי מתחת לכיור. בהצלחה.״
הם יצאו.
במכונית יעל בכתה כל הדרך הביתה. יואב לא אמר ״אמרתי לך״. הוא רק אחז בידה ברמזור.
בימים הבאים הטלפון לא הפסיק לצלצל.
מרים התקשרה כי השליח איחר.
אמיר התקשר כי לא ידע איזו תרופה נלקחת בערב.
״למה לא כתבת מינונים?״ שאל בכעס.
״הם מודפסים על הקופסאות.״
״ואיך מזמינים תור בקופה שלה?״
״בדיוק כפי שאני למדתי.״
אחרי שבוע אמיר שלח הודעה:
״נאלצתי לבטל שתי פגישות בגלל אמא. אי אפשר להמשיך ככה.״
יעל כתבה:
״אני המשכתי כך שנים.״
כעבור שלושה שבועות הוא הופיע בביתה.
הוא נראה עייף. לא עייפות של טיסה במחלקת עסקים, אלא עייפות אמיתית—של אדם שישב שעות בקופת חולים, חזר לדירה כי אמו שכחה את המפתחות והתעורר בלילה לשיחה על כאב בחזה שהתברר כחרדה.
״לא ידעתי שזה כל כך הרבה,״ אמר.
יעל הכינה תה אך לא מיהרה לנחם אותו.
״לא רצית לדעת.״
הוא הנהן.
״כנראה. היה לי נוח לחשוב שאת מגזימה.״
״ואני הקלתי עליך. בכל פעם שאמא שאלה אם להתקשר אליך, אמרתי לה שאתה עסוק.״
אמיר השפיל מבט.
״אני מצטער.״
״על מה בדיוק?״
״על זה שנתתי לך להיות הבת היחידה שלה בזמן שאני נשארתי הבן המועדף.״
זאת הייתה הפעם הראשונה שאמר את האמת בלי תירוצים.
הוא הודיע למרים שלא יסכים לקבל את הדירה לבדו. עורך הדין לא הגיע באותו יום חמישי. במקום זאת, המשפחה קבעה פגישה חדשה.
הדירה נרשמה בצוואה לשני הילדים בחלקים שווים. אמיר מימן מטפלת שלוש פעמים בשבוע והחל להגיע בכל סוף שבוע שני. הוא טיפל בחשבונות, בביטוחים ובתורים לרופאים מומחים.
יעל באה פעם בשבוע.
לא מפני שפחדה מהאשמה, אלא מפני שרצתה לשבת עם אמה, לשתות קפה ולשמוע שוב את אותם סיפורים על ילדותה.
עברו כמה חודשים עד שמרים העזה לדבר על מה שקרה.
יום אחד, כשישבו במרפסת, היא לקחה את ידה של בתה.
״חשבתי שאם אבקש מאמיר יותר מדי, הוא יתרחק ממני,״ אמרה. ״ממך לא פחדתי לבקש. ידעתי שתישארי.״
יעל הרגישה דמעות בעיניה.
״אז שמרת עליו ואיבדת אותי קצת בכל פעם.״
מרים החלה לבכות.
״אני יודעת. הייתי גאה בהצלחה שלו ולא ראיתי את כל מה שאת נותנת.״
״לא רציתי את הדירה, אמא.״
״אני יודעת. רצית שאבין שגם לזמן שלך יש ערך.״
יעל הנהנה.
מרים לחצה את ידה.
״אני מבינה עכשיו.״
באותו ערב יעל חזרה הביתה מוקדם. נועה ותמר הכינו פופקורן, ויואב בחר סרט שכל המשפחה רצתה לראות כבר חודשים.
באמצע הסרט צלצל הטלפון.
על המסך הופיע שמה של אמא.
יעל היססה, ואז ענתה.
״הכול בסדר,״ אמרה מרים. ״רק רציתי להגיד לילה טוב. אל תבואי מחר. אמיר מגיע, ואת הבטחת לבנות שתלכו לים.״
יעל חייכה.
״נכון. הבטחתי.״
״אז תלכי.״
לפני שניתקה, מרים הוסיפה:
״בתי, תודה שנשארת איתי כל השנים. וסליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין שגם מי שתמיד נשארת יכולה יום אחד להתעייף.״
הברז בדירה תוקן באותו שבוע.
אבל התיקון האמיתי התרחש במקום עמוק הרבה יותר.
כי במשפחה בריאה אהבה אינה נמדדת לפי מי מסוגל לשאת הכול בשקט. היא נמדדת ברגע שבו כולם סוף סוף מרימים יחד את המשא—ורואים גם את האדם שסחב אותו לבדו.