הבלונדינית הסתורה עמדה על המיטה בכותונת לילה דקה וכמעט שקופה, גבה צמוד לקיר ושתי ידיה אוחזות בווילון.
באמצע המזרן ישב עגנון, החתול האפור הענקי של איתן.
הזנב שלו נע לאט מצד לצד, ועל פניו הייתה הבעה שבעת רצון, כמעט נקמנית.
נועה נעצרה בפתח חדר השינה.
לרגע היא לא הצליחה לנשום.
רק ערב קודם היא עוד הייתה בטוחה שמצאה את המקום שלה בעולם.
באותו בוקר איתן ישב מולה במטבח, ערבב את הקפה שכבר התקרר ושאל בזהירות:
״את לא במשמרת הלילה היום, נכון?״
״לא. סוף־סוף לילה בבית. למה?״
״חברה מהתיכון הגיעה לתל אביב. לא התראינו שנים. חשבנו לשבת איפשהו ולדבר קצת.״
נועה הרימה גבה.
״חברה?״
״יעל. ישבנו יחד בכיתה. זה הכול.״
היא חייכה, אף שההיסוס שלו לא מצא חן בעיניה.
״לך. אני ועגנון נסתדר מצוין. הוא מקשיב יותר טוב מרוב האנשים שאני מכירה.״
החתול, ששכב על אדן החלון, הרים את ראשו ופיהק.
עגנון לא אהב כמעט אף אחד. הוא החביא מפתחות, הפיל כוסות על אורחים ונעל פעם את אחיו של איתן במרפסת לאחר שדחף את דלת הזכוכית בכף שלו.
את נועה הוא קיבל מהרגע הראשון.
הם הכירו כשצוות מד״א שלה הוזעק לדירתו של איתן. הוא סבל מכאבים חזקים בבטן, אבל סירב להתפנות לפני שימצא מי שיישאר עם החתול.
״הוא לא אוכל כשאני לא בבית,״ ניסה להסביר בעודו מתקפל מכאב.
נועה התקשרה לשכנה שלו, דאגה למפתח ורק אז הצליחה לשכנע אותו לעלות לאמבולנס.
אחרי ששוחרר מבית החולים, היא הגיעה ״רק לבדוק מה שלומו״.
הבדיקה הפכה לקפה, הקפה לארוחת ערב, וארוחת הערב ללילה ראשון שבו נרדמה על הספה כשעגנון מונח על רגליה.
בתוך שלושה חודשים מברשת השיניים שלה עמדה ליד שלו, נעלי הבית שלה חיכו בכניסה, ואיתן התחיל לומר ״אצלנו״ במקום ״אצלי״.
לכן נועה רצתה לבטוח בו.
איתן חזר מהמפגש עם יעל אחרי חצות. היה לו ריח של יין ובושם מתקתק שלא הכירה.
עגנון התקרב אליו, רחרח את המעיל והתרחק באוזניים משוכות לאחור.
״גם אתה מתחיל?״ איתן צחק.
נועה חיבקה אותו וניסתה להשתיק את המחשבה המציקה.
למחרת, בדרך לקריאה, האמבולנס עצר ברמזור ליד בית קפה. השותפה שלה, דנה, הצביעה לעבר החלון.
״זה לא איתן שלך?״
נועה ראתה אותו יושב מול אישה בלונדינית גבוהה. האישה נשענה אליו בזמן שדיברה, ואצבעותיה נגעו בידו.
״זאת בטח החברה מהתיכון,״ אמרה נועה.
״הם נפגשו גם אתמול, לא?״
נועה לא השיבה.
בערב היא שאלה אותו ישירות.
איתן הודה שיעל עוברת תקופה קשה. היא נפרדה מבן זוגה, עזבה את חיפה וחיפשה עבודה ודירה בתל אביב.
״אז למה לא אמרת שתיפגש איתה שוב?״
״ידעתי שזה ייראה מוזר.״
״זה נראה מוזר בעיקר משום שהסתרת.״
איתן התנצל והציע שנועה תפגוש אותה.
יעל הגיעה ביום שישי בשמלה לבנה צמודה, עם בקבוק יין וחיוך של מי שכבר מכירה היטב את הבית.
היא חיבקה את איתן ממושכות.
״אז את נועה,״ אמרה. ״שמעתי שאת עובדת במד״א. עבודה לא פשוטה לאישה.״
״למה דווקא לאישה?״
״לא יודעת. כל הלילות האלה, כל הלחץ… קשה לבנות ככה בית.״
נועה הבחינה במבט המהיר שיעל שלחה לעבר איתן.
במהלך הארוחה יעל דיברה על התיכון, על הטיול השנתי למצדה, על הנשיקה הראשונה שלהם במסיבת הסיום ועל תוכניות ישנות לגור יחד אחרי הצבא.
״היינו ילדים,״ איתן אמר במבוכה.
״אבל ילדים זוכרים את האמת שלהם,״ יעל השיבה.
כאשר הניחה יד על כתפו, עגנון זינק על השולחן והפיל את קערת הטחינה היישר על שמלתה.
יעל צרחה.
נועה הסתירה חיוך והרימה את החתול.
״זה לא היה יפה.״
עגנון גרגר כאילו קיבל מחמאה.
מאוחר יותר יעל הודיעה שהחברה שאצלה התכוונה לישון לא עונה לטלפון.
״אני יכולה לישון על הספה,״ אמרה. ״רק ללילה אחד.״
נועה רצתה לומר לא.
אבל איתן הסתכל עליה כאילו ההחלטה בידיה בלבד, והיא לא רצתה להיראות קנאית או אכזרית.
״לילה אחד,״ אמרה.
לפנות בוקר התקשרו מהתחנה. צוות חסר בעקבות תאונת שרשרת באיילון.
נועה לבשה מדים ויצאה.
בשעה עשר הודיעו שאין בה עוד צורך. היא קנתה בורקסים וקפה בדרך הביתה, שמחה שתוכל להפתיע את איתן.
הדירה הייתה שקטה מדי.
שמלה לבנה הייתה זרוקה במסדרון.
נעל אחת ליד המטבח והשנייה מתחת לשולחן.
מחדר השינה נשמעה נהמה נמוכה של עגנון.
נועה פתחה את הדלת.
יעל עמדה על המיטה בכותונת לילה שקופה. עגנון חסם בפניה את הדרך.
״תעיפי ממני את החיה המשוגעת הזאת!״ צעקה.
נועה הניחה את השקית על הרצפה.
״איפה איתן?״
״הוא ירד לקנות משהו.״
״ולמה את בחדר שלנו?״
יעל חדלה להיראות מפוחדת.
״שלכם? נועה, את נמצאת כאן שלושה חודשים. אל תבלבלי בין התלהבות זמנית לבין חיים אמיתיים.״
״תתלבשי.״
״את באמת חושבת שאיתן שכח אותי? הוא סיפר לי שקשה לו עם המשמרות שלך. הוא אמר שהוא מתעורר לבד, אוכל לבד ומחכה שתמצאי זמן בשבילו.״
באותו רגע נשמעה הדלת נפתחת.
איתן הופיע במסדרון עם שקית מבית מרקחת.
פניו החווירו כשראה את נועה.
יעל שילבה ידיים.
״תגיד לה,״ אמרה. ״תגיד לה מי מאיתנו באמת שייכת לכאן.״
נועה הסתכלה על איתן והרגישה שכל מה שתגיד עכשיו יקבע אם תחזור אי פעם להרגיש בטוחה בבית הזה.
״יעל, תתלבשי ותלכי,״ אמר איתן.
הביטחון בפניה נסדק.
״מה?״
״לא הזמנתי אותך לחדר השינה. לא ביקשתי ממך ללבוש את הדבר הזה, ולא הבטחתי לך שום דבר.״
״אבל אמרת שאתה בודד!״
״אמרתי שאני מתגעגע לנועה כשהיא במשמרת. הפכת את זה למה שרצית לשמוע.״
נועה לא הרגישה הקלה.
היא פנתה אליו.
״למה היא חשבה שיש לה סיכוי?״
איתן שתק.
״אני רוצה אמת, לא גרסה שתציל אותך.״
הוא הוריד את מבטו.
איתן הודה שנהנה מהתשומת לב של יעל. היא הזכירה לו תקופה שבה הרגיש צעיר, חופשי ומבוקש. הוא אפשר לה לדבר בזלזול על המשמרות של נועה, ולא עצר אותה כשהתקרבה יותר מדי.
בבוקר יעל ניסתה לנשק אותו.
לדבריו הוא נסוג מיד. עגנון זינק עליה, שרט את רגלה ורדף אחריה לחדר השינה. איתן ירד לקנות חומר חיטוי, ובדיוק אז נועה חזרה.
״לא בגדתי בך,״ אמר.
נועה הביטה בו.
״נתת לה להיכנס למקום שבו בגידה יכולה לקרות. ואז השארת אותי להרגיש משוגעת משום שהבחנתי בזה.״
יעל ירדה בזהירות מהמיטה.
״איזו דרמה,״ מלמלה. ״גברים מדברים. זה לא אומר כלום.״
נועה פתחה את דלת הדירה.
״החוצה.״
יעל הסתכלה על איתן, מחכה שיגן עליה.
הוא הושיט לה את המעיל.
״תלכי.״
לאחר שהדלת נסגרה, איתן ניסה להתקרב לנועה.
היא נסוגה.
״אני מצטער.״
״אתה מצטער כי כמעט איבדת אותי. אני צריכה לדעת אם אתה מצטער גם על מה שעשית לפני שנתפסת.״
היא ארזה בגדים לתיק.
עגנון התיישב בתוכו.
איתן הביט בחתול בעיניים אדומות.
״גם אתה עוזב?״
נועה הוציאה את עגנון מהתיק.
״הוא נשאר. זה הבית שלו.״
אבל כשהגיעה לדלת, החתול רץ אחריה ונצמד לרגליה.
איתן הרים אותו בזהירות.
״אני אשמור עליו עד שתחזרי,״ אמר.
״אל תחכה לי כאילו כבר החלטתי לחזור.״
במשך חודש נועה ישנה בדירתה הישנה.
איתן לא הציף אותה בהודעות. הוא כתב פעם אחת:
״שיקרתי כי רציתי גם את הביטחון שנתת לי וגם את ההרגשה שמישהי אחרת עדיין רוצה אותי. זה היה אנוכי. אני לא מבקש שתסלחי לפני שאהיה אדם שבטוח לסלוח לו.״
נועה קראה את ההודעה שוב ושוב.
הם התחילו להיפגש בבתי קפה. אחר כך הלכו יחד לאורך הים.
איתן לא אמר שיעל אשמה. הוא דיבר על עצמו, על הפחד שלו לומר לנועה שהוא מתקשה עם לילות לבד, ועל הדרך שבה הפך שיחה שהייתה צריכה להתקיים ביניהם לסוד שחלק עם אישה אחרת.
נועה לא חזרה מיד.
היא הייתה צריכה לראות שינוי בפרטים הקטנים: אמת שנאמרת לפני ששואלים, גבול שמוצב גם כשהיא אינה בחדר, התנצלות שאינה דורשת תמורה.
כעבור ארבעה חודשים היא הסכימה לישון שוב בדירה.
עגנון המתין ליד הדלת.
כאשר נועה נכנסה, הוא עלה על שתי רגליו האחוריות, הניח את כפותיו על ברכיה והשמיע יללה ארוכה וכעוסה.
״גם אני התגעגעתי,״ לחשה.
איתן עמד במרחק ולא ניסה לגעת בה.
נועה הושיטה לו את ידה.
זו לא הייתה סליחה מלאה. זו הייתה התחלה חדשה.
שנה לאחר מכן הם עברו לדירה אחרת. שני השמות הופיעו בחוזה, ושניהם בחרו יחד את הרהיטים.
בלילה הראשון עגנון השתלט על מרכז המיטה.
״הוא עדיין לא סומך עליי,״ איתן אמר.
״הוא פשוט מוודא שאתה זוכר את הכללים.״
״אילו כללים?״
נועה נשענה אליו.
״שבבית הזה לא מסתירים אמת כדי לשמור על שקט.״
איתן נישק את מצחה.
עגנון גרגר ביניהם, מרוצה מכך שסוף־סוף בני האדם הבינו את מה שהוא ידע תמיד:
אהבה אינה נמדדת בכמה יפה אנחנו מבטיחים להישאר.
היא נמדדת ברגע שבו מישהו אחר פותח דלת אסורה—ואנחנו בוחרים לסגור אותה עוד לפני שהאדם שאנחנו אוהבים נאלץ לבקש.