בבית שלנו לא חסרו מקומות שקטים.
הכנו ללולה ארגז רחב בחדר האורחים, פרשנו בתוכו שמיכה רכה והנחנו אותו בפינה חמימה, רחוק מהדלת ומהרעש של הרחוב. ובכל זאת, בבוקר שלאחר ההמלטה, ארבעת הגורים שלה נעלמו.
מצאתי אותם במסדרון.
לא מתחת לספסל ולא מאחורי ארון המעילים, אלא בתוך נעלי העבודה של בעלי, אורי. שני גורים היו מקופלים בנעל הימנית, אחד בשמאלית, והרביעי שכב על השרוכים. לולה ישבה מעליהם, זקופה ודרוכה, כאילו בחרה עבורם את המקום הבטוח ביותר בעולם.
— אורי, בוא רגע.
הוא יצא מהמטבח עם כוס קפה ביד.
— מה קרה?
הצבעתי על הנעליים.
— הילדים החדשים שלך עברו לגור שם.
אורי הביט בגורים ונאנח.
— אני יוצא לעבודה בעוד עשרים דקות.
הוא עבד כמנהל אחזקה בבית ספר בחיפה. הוא היה אדם מסודר, שקט ומעשי. אם ברז טפטף, הוא תיקן אותו. אם מישהו היה צריך עזרה, הוא הגיע בלי לדבר יותר מדי. אבל רגשות היו עניין אחר.
כשהייתי אומרת שהוא אוהב את לולה, הוא היה מניד בראשו.
— היא חתולה. אני פשוט אחראי עליה.
ובכל זאת, הוא היה הראשון שקם כששמע אותה מקיאה בלילה. הוא בדק שהחלון סגור לפני שהדליק מזגן, ושמר שקית חטיפים עבורה בארון הכלים.
החזרתי את הגורים לארגז.
כעבור שעה הם שוב היו בנעליים.
ניסינו להעביר את הארגז לחדר השינה. לולה החזירה אותם למסדרון. הבאנו מיטת חתולים סגורה, סל כביסה מרופד ואפילו מנשא מכוסה בשמיכה כדי ליצור לה מקום חשוך.
שום דבר לא עזר.
לולה רצתה רק את הנעליים של אורי.
ליד הדלת היו גם הסנדלים שלי, נעלי הספורט של בננו ונעלי בית רכות. היא לא התקרבה אליהם. אפילו זוג נעלי העבודה החדש של אורי לא עניין אותה.
היא בחרה בזוג הישן, זה שכבר קיבל את צורת כפות רגליו ושנשא ריח של אבק, מתכת ושעות עבודה ארוכות.
— אולי היא אוהבת את הריח, — אמרתי.
— אז מצבה חמור, — ענה אורי. — אפילו אני לא אוהב אותו.
ביום השלישי החלטנו להסתיר את הנעליים בארון.
לולה התיישבה מול הדלת הסגורה והחלה לילל.
היא שרטה את העץ, רצה אל הגורים וחזרה אל הארון. היא לא נרגעה ולא נשכבה להניק אותם כמו שצריך. ככל שעבר הזמן, היא נעשתה נסערת יותר.
אורי פתח את הארון.
לולה נכנסה מיד, תפסה שרוך בשיניים וניסתה למשוך את הנעל החוצה.
— בסדר, — הוא מלמל. — ניצחת.
התקשרתי לווטרינרית, והיא אמרה שלפעמים חתולה אחרי המלטה בוחרת מקום שנראה לבני אדם מוזר, אך מרגיש לה מוגן. עם זאת, לא הבנו מדוע רק הנעליים של אורי הרגיעו אותה.
דרך חברה הגעתי ליעל, יועצת התנהגות שעבדה עם חתולים שניצלו מהרחוב. היא הגיעה אלינו ביום שישי בבוקר ולא מיהרה לגעת בלולה או בגורים.
במקום זאת, היא שאלה שאלות.
מי נותן ללולה אוכל?
מי לוקח אותה לווטרינר?
איפה היא מתחבאת בזמן אזעקה או רעמים?
למי היא מתקרבת כשמגיעים אורחים?
ומי היה איתה בלילה שבו הייתה חולה לפני שנה?
— אני, — ענה אורי בקצרה.
הסתכלתי עליו.
— אתה היית איתה כל הלילה?
— היה לה חום. את היית צריכה לקום מוקדם.
הוא אמר זאת כאילו מדובר בהחלפת נורה.
יעל שאלה כיצד לולה הגיעה אלינו.
לפני שלוש שנים אורי מצא אותה מתחת למכונית בחניון של בית הספר. היא הייתה גורה רזה ופצועה, ובאותו ערב ירד גשם כבד. הוא עטף אותה בחולצת העבודה שלו ולקח אותה למרפאה.
הוא אמר שהיא תישאר אצלנו רק עד שתימצא משפחה.
כעבור יומיים קנה לה עמוד גירוד.
כעבור שבוע כבר ידע איזה מזון היא מעדיפה.
יעל המשיכה לשאול.
במהלך שריפה קטנה בבניין, מי חזר לדירה מפני שלולה הסתתרה מתחת למיטה?
אורי.
כשכלב ללא רצועה רדף אחריה בחצר, מי עמד ביניהם והרים אותה למרות ששרטה אותו?
אורי.
ובלילות של אזעקות, ליד מי היא ישבה?
ליד הכיסא שלו.
יעל כרעה סמוך לנעליים. לולה התקרבה לאורי והצמידה את ראשה לקרסולו.
— יש לך חולצת עבודה שלבשת אתמול ולא כיבסת? — שאלה יעל.
אורי קימט את מצחו.
— למה את צריכה את החולצה שלי?
— שים אותה בתוך הארגז המקורי, — אמרה. — ואל תזיז עדיין אף גור. בעוד כמה דקות נדע אם לולה בחרה בנעליים… או במשהו שהן מייצגות.
אורי הביא חולצה כחולה ישנה מחדר הכביסה. יעל ביקשה ממני לקפל אותה בתוך הארגז ולהעמיד אותו ליד הכורסה שבה אורי ישב בערבים.
לולה הריחה את החולצה מרחוק.
בתוך שניות כל גופה נרגע. היא נכנסה לארגז, דרכה על הבד ברגליה הקדמיות והחלה לגרגר. אחר כך יצאה, הרימה גור אחד מנעלו של אורי והעבירה אותו לארגז.
אחריו הגיע השני.
ואז השלישי והרביעי.
כאשר כולם שכבו על חולצת העבודה, לולה התכרבלה סביבם והניחה את סנטרה על השרוול.
מאותו רגע היא לא ניסתה להעביר אותם שוב.
אורי נשאר לעמוד במסדרון.
— אז היא רצתה חולצה?
— היא רצתה את הריח שלך, — אמרה יעל. — מבחינתה, הריח הזה אומר שמישהו שומר עליה.
אורי חייך במבוכה.
— אשתי מטפלת בה הרבה יותר ממני.
— טיפול וביטחון אינם תמיד אותו הדבר בזיכרון של בעל חיים, — הסבירה יעל. — אשתך מאכילה אותה ומלטפת אותה. אבל ברגעים שבהם לולה חשבה שהיא בסכנה, אתה היית זה שהופיע.
היא הצביעה על הנעליים.
— כאן הריח שלך חזק במיוחד. מבחינתך אלה נעליים ישנות ומלוכלכות. מבחינתה זה המקום שבו הפחד נעצר.
אורי הביט בגורים.
יעל הוסיפה בשקט:
— חתולה אחרי המלטה אינה מחפשת מקום יפה. היא מחפשת מקום שבו אף אחד לא יוכל לקחת ממנה את הגורים. לולה הניחה את כל מה שיש לה במקום הבטוח ביותר שהיא מכירה.
הפנים של אורי השתנו.
הוא הסתובב אל החלון ולא אמר דבר.
כמה חודשים קודם לכן איבד את אביו. בבית החולים הוא לא הספיק להיפרד ממנו. מאז הוא נשא בתוכו תחושה שלא הגיע בזמן, שלא עשה מספיק, שלא הצליח להגן על האדם שתמיד הגן עליו.
כעת ארבעה יצורים זעירים ישנו בתוך חולצתו, מפני שחתולה אחת הייתה בטוחה שהוא תמיד מגיע כאשר צריכים אותו.
— לא תמיד הצלחתי לשמור על כולם, — אמר לבסוף.
יעל לא ניסתה לנחם אותו בסיסמאות.
— אף אחד לא מצליח תמיד, — השיבה. — אבל היא זוכרת כל פעם שבה שמרת עליה.
אורי הנהן. הוא העביר יד על פניו ונשאר ליד החלון עד שנרגע.
למחרת ירד למחסן ובנה ללולה בית המלטה מעץ. הוא שייף כל פינה, התקין פתח נמוך והעמיד אותו ליד הכורסה שלו. בפנים הניח שתי חולצות ישנות.
לולה קיבלה את הבית החדש מיד.
מאותו יום אורי בדק את הגורים בכל בוקר לפני שיצא לעבודה. בערב היה מתיישב על הרצפה וסופר אותם.
— אחד, שניים, שלושה, ארבעה.
כשהגור הקטן התקשה לינוק, אורי החזיק אותו מתחת לחולצתו כדי לחמם אותו. הוא דיבר אליו בקול רך שמעולם לא שמעתי ממנו.
— אתה בסדר. אני כאן.
כשהגורים גדלו, מצאנו בתים טובים לשלושה מהם. את הרביעי, זכר ג׳ינג׳י עקשן, אורי סירב למסור.
— לולה צריכה מישהו מהמשפחה לידה, — טען.
הוא קרא לו גורי.
נעלי העבודה הישנות יצאו משימוש כעבור שנה. הסוליות נסדקו ואורי קנה זוג חדש. חשבתי שישליך את הישנות, אך הוא ניקה אותן והניח אותן על מדף נמוך במחסן.
— למה לשמור אותן? — שאלתי.
הוא הביט בשריטה הקטנה שעל העור, במקום שבו לולה ניסתה פעם לגרור נעל מהארון.
— מפני שפעם מישהו שם בתוכן את כל העולם שלו, — ענה.
גם היום, כשאורי חוזר מהעבודה, לולה וגורי מחכים ליד הדלת. הוא מתכופף, מלטף כל אחד מהם ואומר את אותו המשפט:
— חזרתי. הכול בסדר.
ואולי אהבה אמיתית אינה תמיד נאומים גדולים או מילים יפות. לפעמים היא אדם שקט שקם באמצע הלילה, חוזר לתוך בניין מפחיד, או מתיישב ליד יצור קטן עד שהוא מפסיק לרעוד.
ולפעמים רק חתולה יודעת להסביר לאדם מי הוא באמת.
היא פשוט מניחה את ילדיה בתוך הנעליים שלו ואומרת בדרכה:
כאן הם יהיו מוגנים.