בתיק של משמש היו שלוש מדבקות אדומות.
הוחזר.
הוחזר.
הוחזר.
שלושה בתים בתוך שנה וחצי, ובכל פעם אותה נסיעה חזרה בכלוב נשיאה, אותו מסדרון לבן בעמותה בחיפה, ואותה פינה בכלוב שאליה היה מפנה את פניו.
כשנועה פתחה את דלת הנשיאה, החתול הכתום יצא לאט. הוא הריח את קערת המים, חלף על פני האוכל והתיישב עם הגב אל הסורגים.
שישה קילוגרמים של שתיקה עקשנית.
“חזרת אלינו, אה?” לחשה נועה.
משמש לא הסתובב.
בבוקר למחרת היא פרשה על השולחן את שלושת טופסי ההחזרה.
המשפחה הראשונה הייתה זוג צעיר מהקריות. בדירה שלהם הייתה מרפסת שמש, עץ חתולים חדש וספה לבנה שעליה אסור היה לעלות.
סיבת ההחזרה: “מתחבא, שורט כשמנסים להוציא אותו, לא חברותי.”
הם החזיקו מעמד שבועיים.
המאמצת השנייה הייתה אישה בת ארבעים ושתיים, שגרה בדירת שני חדרים ששופצה זה עתה.
“נכנס מתחת לאמבטיה. נושף. לא מוכן שיגעו בו.”
עשרה ימים.
המשפחה השלישית הגיעה עם ילד בן שמונה שרצה חתול “שיישן איתו וייתן חיבוקים”.
אחרי שבעה ימים הם החזירו את משמש כי “הילד נעלב שהוא לא אוהב אותו”.
נועה קראה שוב את הטפסים.
המילים היו שונות מעט, אבל הסיפור היה זהה.
כולם הבטיחו סבלנות.
אף אחד לא חיכה.
עומר, מתנדב ותיק עם משקפיים דקים וסוודר אפור גדול מדי, נכנס למשרד כשהוא מחזיק כוס קפה.
“את שוב עם התיק שלו?”
“משהו לא מסתדר.”
“אולי זה פשוט האופי שלו.”
“איזה אופי?”
עומר משך בכתפיו.
“אולי הוא חתול שלא רוצה אנשים.”
נועה סגרה את התיק.
“אז למה הוא מגרגר בלילה?”
עומר הביט בה.
“הוא מגרגר?”
“שמעתי פעם אחת. כשלא היה אף אחד לידו.”
באותו יום התקשרה נועה למאמצת השנייה.
האישה ענתה בקול מנומס אך חסר סבלנות.
“כן, אני זוכרת אותו. הכתום.”
“מה קרה ביום הראשון?”
“הוא נכנס מתחת למיטה ולא יצא. שמנו לו אוכל מול הפנים. קראנו לו. בסוף אחי הוציא אותו.”
“איך?”
“עם הידיים. איך עוד אפשר?”
“הוא רצה לצאת?”
“ברור שלא. הוא נשף.”
“ואחרי שהוצאתם אותו?”
“הרמתי אותו כדי שיבין שאני לא מסוכנת. הוא שרט אותי.”
נועה כתבה במחברת: הוציאו בכוח.
“ניסיתם להשאיר אותו לבד בחדר שקט?”
הייתה שתיקה.
“בשביל מה לאמץ חתול אם אסור לגעת בו?”
נועה הודתה לה וסיימה את השיחה.
הזוג הראשון סיפר שהזמין חברים בערב שבו משמש הגיע. כולם רצו לראות אותו. מישהו הרים אותו מהנשיאה, מישהי ניסתה לצלם איתו סלפי, וכשהוא ברח מאחורי הספה הם הזיזו אותה כדי להוציאו.
המשפחה השלישית הודתה שהילד עקב אחריו מחדר לחדר.
“הוא רק רצה לשחק,” אמר האב.
“ומה משמש רצה?”
האב לא ענה.
באותו ערב נועה נשארה בעמותה אחרי הסגירה.
האורות במסדרון כבר כובו. רק מנורה קטנה דלקה ליד הכלובים של החתולים הוותיקים.
עומר ישב על הרצפה מול הכלוב של משמש וקרא הודעות בטלפון. הוא לא קרא לו, לא הסתכל עליו ולא הושיט יד דרך הסורגים.
משמש ישב בגבו אליו.
ואז נועה שמעה את הצליל.
גרגור נמוך, כמעט בלתי נשמע.
כאילו בתוך הגוף הכתום פעל מנוע קטן.
עומר הרים את הראש.
“את שומעת?”
נועה הנהנה.
הם נשארו כך בלי לזוז.
משמש גרגר דווקא כשאיש לא דרש ממנו להיות אמיץ.
למחרת נועה נכנסה למשרדה של מנהלת העמותה, רונית.
“אנחנו שולחים אותו לבתים הלא נכונים,” אמרה.
רונית עברה על הדוחות.
“שלושה בתים שונים.”
“שלושה בתים שעשו אותו דבר. כולם ניסו לגעת בו לפני שהוא הרגיש בטוח.”
“אנשים מאמצים חתול כי הם רוצים קשר.”
“קשר אי אפשר לקחת בכוח.”
רונית הניחה את המשקפיים על השולחן.
“יש לנו עשרים ושבעה חתולים ומקום לעשרים. בסוף השבוע מגיעים עוד שישה.”
“תני לי לקחת אותו לאומנה.”
“ואם גם זה לא יעזור?”
נועה הסתכלה דרך החלון אל המסדרון.
רונית דיברה בשקט.
“אם משמש יחזור מעוד בית, נצטרך להפסיק להציג אותו לאימוץ. אי אפשר להמשיך לשלוח חתול שאף אחד לא מסוגל להתקרב אליו.”
נועה הרגישה כאילו מישהו סגר דלת בתוך החזה שלה.
באותו ערב משמש יצא מהעמותה בפעם הרביעית.
אבל הפעם איש לא שלף אותו מהנשיאה.
נועה הכינה עבורו חדר קטן בביתה. היו בו קופסת קרטון, שמיכה, מים, אוכל וארגז חול. היא פתחה את דלת הנשיאה והתיישבה בקצה השני של החדר עם ספר.
שלוש שעות הוא לא זז.
נועה לא קראה בשמו.
בחצות נשמע רשרוש.
משמש יצא, אכל מעט ונכנס לקופסה.
במשך שבוע היא נכנסה רק כדי להחליף מים ולנקות. היא ישבה על הרצפה, עבדה במחשב ולא ניסתה ללטף אותו.
ביום השמיני הוא יצא כשהייתה בחדר.
ביום השנים־עשר התיישב ליד הספרייה.
ביום העשרים נשכב במרחק של מטר ממנה.
נועה רצתה להושיט יד.
במקום זאת, היא הניחה אותה על ברכה.
משמש עצם עיניים.
זה היה הרגע שבו הבינה: הוא לא סירב לקשר. הוא רק ביקש להיות זה שבוחר מתי הקשר מתחיל.
נועה שינתה את מודעת האימוץ שלו.
היא לא כתבה שהוא “מתוק” או “מחפש חיבוקים”.
היא כתבה את האמת:
משמש זקוק לבית שקט ולאדם שאינו מודד אהבה לפי מספר הליטופים. אסור להוציאו ממקום מסתור. ייתכן שיחלפו שבועות עד שיתקרב. הוא אינו צעצוע לילדים. הוא חתול עדין שלמד לפחד מידיים חסרות סבלנות.
רוב האנשים דילגו על המודעה.
ואז התקשר ראובן.
הוא היה בן שישים ותשע, אלמן, וגר לבדו בדירה ישנה בשכונת הדר. במרפסת הקטנה גידל נענע, רוזמרין ושני עציצי עגבניות שלא הצליחו במיוחד.
“ראיתי את החתול הכתום,” אמר.
“הוא מתחבא.”
“גם אני לא אוהב אורחים בהתחלה.”
“אולי הוא לא יישב לך על הברכיים.”
“הברכיים שלי כבר לא מציאה.”
נועה חייכה.
ראובן הגיע לעמותה ביום שישי. הוא התיישב ליד הכלוב, פתח עיתון ולא ניסה למשוך את תשומת לבו של משמש.
אחרי ארבעים דקות החתול הסתובב.
ראובן לא הגיב.
רק קיפל את העיתון ואמר:
“טוב, בחור. ראית אותי. זה מספיק להיום.”
לפני שיצא, נועה שאלה:
“ומה אם הוא לעולם לא ייתן לך ללטף אותו?”
ראובן הביט בה כאילו השאלה הפתיעה אותו.
“אני לא מחפש חתול שיעבוד אצלי בחיבוקים,” אמר. “אני רוצה שהוא ידע שיש לו בית.”
משמש עבר אליו שבוע לאחר מכן.
בחודש הראשון ראובן כמעט לא ראה אותו. הוא השאיר אוכל, דיבר בקול רגיל והאזין בלילות לשידורי רדיו ישנים.
הוא שלח לנועה הודעות קצרות:
הוא אוכל כשאני במטבח.
היום ראיתי זנב במסדרון.
הוא מתיישב ליד הדלת כשאני מכין תה.
אחרי חודשיים הגיע צילום ראשון.
ראובן ישן בכורסה, ומשמש ישב על השטיח ליד נעלי הבית שלו.
כעבור ארבעה חודשים התקשר ראובן לעמותה.
“קרה משהו?” שאלה נועה בבהלה.
“כן,” אמר בקול רועד. “הוא עלה לספה.”
נועה צחקה.
“זה הכול?”
“לא. הוא נשען על הרגל שלי.”
השתיקה ביניהם התמלאה בכל מה שלא היה צריך להסביר.
שנה לאחר מכן הגיע ראובן ליום האימוץ בעמותה. משמש עדיין נבהל מאנשים זרים. כשילדה התקרבה מהר מדי, הוא הסתתר מאחורי רגליו של ראובן.
ראובן התיישב.
הוא הושיט יד, אך עצר באמצע.
משמש התקרב בעצמו והצמיד את מצחו לכף היד.
נועה הסתובבה כדי שלא יראו אותה בוכה.
שלוש משפחות חשבו שמשמש אינו יודע לאהוב.
האמת הייתה פשוטה יותר וכואבת יותר: הן לא ידעו לחכות.
בבית הרביעי לא משכו אותו ממקום המסתור, לא הרימו אותו כדי “שיתרגל” ולא נעלבו כשהוא פחד.
השאירו לו מקום.
השאירו לו זמן.
ובעיקר השאירו לו את הזכות לבחור.
לפעמים אהבה היא חיבוק.
ולפעמים אהבה היא לשבת בשקט בצד השני של החדר, בלי לדרוש דבר, עד שמישהו שפחד כל חייו מבין שהפעם באמת מותר לו להישאר.