איתן לביא אפילו לא הסתובב להביט באוטובוס שהתרחק מהתחנה ברחוב הרטוב. האוטובוס הישן התאמץ בעלייה, השתעל עשן אפור ונעלם מאחורי הבניינים.
הוא תחב את ידיו לכיסי המעיל וחצה את הגינה הקטנה שהפרידה בין התחנה לביתו בחיפה.
איתן עבד במעבדה לתיקון טלפונים ומחשבים. כל ימיו עברו בין מסכים מנופצים, ברגים זעירים, סוללות נפוחות ולקוחות חסרי סבלנות.
“אמרתם שעה.”
“למה כל כך יקר?”
“אי אפשר פשוט ללחוץ על משהו וזה יסתדר?”
בערב נדמה היה לו שריח הדבק והפלסטיק השרוף כבר חדר מתחת לעור.
לכן הוא עצר ליד הספסל.
הוא היה צבוע פעם בצהוב, אבל רוב הצבע התקלף וחשף עץ כהה שספג שנים של גשם ושמש. איתן התיישב, מתח את רגליו והביט בחלונות המוארים של הבניין ממול.
בבית חיכתה לו יעל.
כך לפחות היה אמור לחשוב.
בפועל, כאשר נכנס וקרא “חזרתי”, קולו נבלע במסדרון. יעל הייתה יוצאת מהמטבח ושואלת:
“איך היה?”
“כרגיל.”
“יש אוכל בתנור.”
מאז שבתם נועה עברה לתל אביב, הדירה נעשתה מסודרת מדי. לא היו נעליים זרוקות בכניסה, לא כוסות על השולחן ולא מוזיקה שזלגה מחדר סגור.
השקט לא היה נעים.
הוא היה מדויק, קר ומכאיב.
חתול אפור גדול קפץ על הקצה השני של הספסל.
“ערב טוב, אפור,” אמר איתן.
החתול היה עצום, מפוספס ובעל פרווה עבה שהתאימה יותר ליער מושלג מאשר לגינה עירונית בחיפה. הוא הופיע שם לראשונה בסוף הקיץ, ומאז חיכה לאיתן כמעט בכל ערב.
איתן הוציא קופסת פלסטיק מתיק העבודה.
“היום יש קציצה. יעל הכינה יותר מדי.”
הוא הניח חתיכה באמצע הספסל.
החתול התקרב, לקח אותה וחזר למקומו.
כך הם שמרו על הכללים: איתן הביא אוכל, החתול נשאר בחברתו, ואף אחד מהם לא התקרב יותר מדי.
“אתה יודע,” אמר איתן, “יש לי אישה בבית.”
החתול מצמץ.
“היא אישה טובה. באמת טובה. פשוט… אין לנו כבר על מה לדבר.”
אפור ליקק את כפתו.
איתן חייך בעצב.
“גם אתה לא איש שיחה גדול.”
אחרי כחצי שעה הוא קם.
ידו כבר נשלחה ללטף את ראשו של החתול, אך נעצרה באוויר. הוא לא רצה להפחיד אותו או להפר את ההסכם השקט שנוצר ביניהם.
“מחר,” אמר.
למחרת הספסל היה ריק.
גם ביום שאחריו.
בערב השלישי איתן הקיף את הגינה, הציץ מתחת למכוניות וקרא בלחש ליד השיחים:
“אפור? בוא, חתול.”
איש לא ענה.
הוא כעס על עצמו.
זה לא היה החתול שלו. הוא אפילו לא ידע אם הוא זכר או נקבה, אם יש לו בית, או אם מישהו אחר מאכיל אותו ברחוב סמוך.
ובכל זאת, המקום הריק בקצה הספסל נראה גדול מדי.
איתן התחיל להשאיר אוכל. חתיכת עוף. מעט טונה. חצי נקניקייה.
בכל בוקר האוכל נשאר שם, קר ויבש.
במעבדה הוא החל לטעות. ערבב ברגים בין שני מכשירים, שכח להתקשר ללקוחה והתפרץ על שליח שהניח קופסה במקום הלא נכון.
“מה קורה לך?” שאל שותפו לעבודה.
“לא ישנתי טוב.”
הוא לא היה מסוגל לומר בקול שחתול רחוב חסר לו.
יעל הבחינה בשינוי.
בערב אחד, כשאיתן כמעט לא נגע באוכל, היא הניחה את המזלג.
“רבת עם מישהו?”
“לא.”
“קרה משהו בעבודה?”
“לא.”
“אז למה אתה נראה כאילו מישהו מת?”
איתן הרים אליה מבט.
“אף אחד לא מת.”
“אני לא בטוחה שאתה יודע את זה.”
הוא קם מהשולחן בחדות, לקח את הצלחת לכיור והצטער מיד. אך במקום להתנצל, נכנס לחדר האמבטיה וסגר את הדלת.
כעבור שבוע, אפור חזר.
איתן ראה את הצללית המוכרת מרחוק והתחיל ללכת מהר יותר.
“איפה היית, שודד?” קרא. “כמעט גרמת לי—”
הוא השתתק.
החתול לא ישב כרגיל. הוא שכב מכווץ, רגל קדמית מקופלת תחתיו. פרוותו הייתה רטובה ומלוכלכת, וכל גופו רעד.
איתן כרע לידו.
“אפור?”
החתול לא הרים את הראש.
איתן נגע בו בפעם הראשונה.
למרות הפרווה העבה, גופו היה קר.
“אלוהים…”
הוא החליק את ידיו מתחת לחתול והרימו. אפור היה כבד, אבל לא התנגד. ראשו נשמט על חזהו של איתן כאילו כל כוחותיו אזלו רק כדי להגיע לספסל.
איתן רץ הביתה.
יעל פתחה את הדלת עוד לפני שהספיק להוציא מפתח.
“מצאתי אותו,” אמר, מתנשף. “הוא פצוע.”
היא הביטה בחתול שבזרועותיו ולא שאלה מיהו.
“שים אותו על המגבת. התקשרתי למרפאה הווטרינרית ברחוב מוריה. הם פתוחים בלילה.”
איתן קפא.
“התקשרת?”
“חיפשתי את המספר לפני ארבעה ימים.”
“למה?”
יעל הושיטה יד ונגעה בעדינות בראשו של אפור.
“כי בכל ערב חזרת הביתה כאילו איבדת מישהו.”
במרפאה צילמו את הרגל ולקחו בדיקות דם. הווטרינרית יצאה אליהם בפנים רציניות.
“יש שבר פתוח וזיהום קשה. כנראה שהוא נלכד בגדר או נפגע מרכב. צריך לנתח הלילה.”
“הוא יחיה?” שאל איתן.
“אני לא יכולה להבטיח. ננסה להציל את הרגל, אבל ייתכן שנצטרך לקטוע אותה.”
היא מסרה להם את הערכת המחיר.
איתן הביט בסכום.
זה היה כמעט כל הכסף שהוא ויעל חסכו כדי להחליף את המכונית הישנה.
“אם לא נטפל בו עכשיו,” אמרה הווטרינרית, “הזיהום עלול להתפשט. צריך להחליט בתוך כמה דקות.”
איתן הביט דרך דלת הזכוכית. אפור שכב מתחת לשמיכה מחוממת, מחובר לעירוי.
“אבל הוא לא שלנו,” לחש.
יעל הפנתה אליו את פניה.
“אולי לא,” אמרה. “אבל הוא גרר את עצמו לכאן כדי להגיע אליך. מבחינתו, אתה האדם שלו.”
המזכירה הניחה את טופס האישור על הדלפק והושיטה עט.
איתן לקח את העט.
במשך שנים הוא התגאה בכך שהוא אדם הגיוני. לא מבזבז כסף, לא מקבל החלטות מתוך רגש ולא מכניס את עצמו לצרות שאינן שלו.
אבל החתול היה שלו ברגע שבו המקום הריק על הספסל התחיל לכאוב.
הוא חתם.
“תעשו כל מה שאפשר.”
הניתוח נמשך כמעט שלוש שעות.
איתן פסע הלוך ושוב במסדרון. יעל ישבה בשקט, ידיה שלובות בחיקה.
לבסוף התיישב לצדה.
“ראית אותי בגינה?” שאל.
“מהחלון.”
“כל הזמן הזה?”
“לא בכל ערב. מספיק פעמים.”
“למה לא אמרת כלום?”
יעל השפילה מבט.
“כי שם דיברת.”
“עם חתול.”
“כן. אבל בבית הפסקת לדבר איתי.”
איתן נשען לאחור ועצם עיניים.
“לא ידעתי מה לומר.”
“יכולת לומר שאתה עצוב.”
“גם את היית עצובה.”
“נכון.”
“ולא אמרת.”
יעל צחקה צחוק קצר וחסר שמחה.
“כנראה ששנינו חיכינו שהשני ינחש.”
היא שתקה רגע ואז הוסיפה:
“חשבתי שאתה יושב שם כי אתה לא רוצה לחזור אליי.”
איתן הביט בה.
“ישבתי שם כי לא ידעתי איך לחזור.”
עיניה התמלאו דמעות.
“יכולת לבקש ממני לבוא לשבת לידך.”
“פחדתי שלא תרצי.”
“ואני פחדתי שכבר אין מקום בשבילי.”
איתן הושיט את ידו.
יעל הניחה את ידה בתוכה.
מעט אחרי חצות יצאה הווטרינרית.
“הוא עבר את הניתוח,” אמרה. “הצלחנו לנקות את הזיהום ולייצב את השבר. הוא עדיין לא יצא מכלל סכנה, אבל יש סיבה טובה להיות אופטימיים.”
יעל פרצה בבכי.
איתן חיבק אותה.
הוא לא זכר מתי חיבק אותה בפעם האחרונה בלי שמישהו הגיע או נסע, בלי יום הולדת ובלי סיבה רשמית.
יומיים לאחר מכן הם לקחו את אפור הביתה.
הוא קיבל תרופות, צווארון פלסטיק וכלוב גדול לתקופת ההחלמה. הוא שנא את שלושתם.
בלילה הראשון איתן ישן לידו בסלון.
בשני, יעל הצטרפה עם שמיכה וכוס תה.
בשלישי, הם דיברו עד כמעט שלוש בבוקר.
לא על החתול.
על נועה. על השנים שחלפו מהר מדי. על החלומות שדחו. על הפחד להזדקן זה לצד זו ובכל זאת להישאר זרים.
“אני מתגעגעת לבלגן,” אמרה יעל.
“איזה בלגן?”
“לנעליים של נועה בכניסה. למוזיקה שלה. לזה שהיית צועק שאין לך מגבת כי היא לקחה את כולן.”
איתן חייך.
“חשבתי שאת נהנית מהשקט.”
“סידרתי כל היום כי אם הבית היה מסודר, יכולתי להעמיד פנים שלא חסר בו כלום.”
איתן התקרב אליה.
“חסרתי לך?”
“מאוד.”
“גם כשישבתי מולך?”
“במיוחד אז.”
אפור החל להחלים.
תחילה הצליח לעמוד.
אחר כך עשה כמה צעדים.
כעבור חודש קפץ על הספה, ומיד נשכב עליה כאילו כל תהליך ההחלמה נועד רק כדי לכבוש אותה.
נועה הגיעה מתל אביב בסוף השבוע.
כשראתה את החתול הענק במרכז הסלון, נעצרה.
“מאיפה הוא הגיע?”
“מהספסל,” אמר איתן.
יעל חייכה.
“לא. הוא הגיע בדיוק כשהיינו צריכים אותו.”
הם קראו לו נובמבר, אך איתן המשיך לקרוא לו אפור כשישבו לבד.
באביב איתן שיפץ את הספסל. הוא החליף קרש רקוב, חיזק את הברגים וצבע אותו בירוק כהה.
יעל הביאה שתי כוסות קפה.
הם התיישבו יחד, ואפור השתרע ביניהם. הפעם הוא לא שמר מרחק. כפו נחה על ירכו של איתן, וזנבו נגע בברכה בידה של יעל.
“פעם אפילו פחדת ללטף אותו,” אמרה.
“לא רציתי להפר את הכללים.”
“ואילו כללים יש עכשיו?”
איתן הביט בה, אחר כך בחתול, ולבסוף בחלונות הבתים שהחלו להאיר מול הגינה.
“לא לחכות שמישהו אחר יעשה את הצעד הראשון.”
יעל הניחה את ראשה על כתפו.
אנשים שעברו בגינה ראו זוג בגיל העמידה וחתול אפור גדול על ספסל ירוק. אולי חשבו שזו סתם תמונה רגילה של ערב.
הם לא ידעו שפעם ישב שם אדם בודד בקצה אחד, וחתול בודד בקצה האחר.
הם לא ידעו ששניהם פחדו להתקרב.
ולא ידעו שלפעמים מי שנראה כמו יצור קטן ופצוע שאנחנו מצילים, חוזר אלינו רק כדי להוביל אותנו הביתה.