בבוקר היום השלישי יעל כבר הייתה מותשת לגמרי.
שתי בנותיה התאומות שכבו עם חום, אמא שלה ישבה בסלון עם טיפות להרגעה ויד על החזה, ואבא שלה, יורם, החליט שכוס ערק קטנה היא כנראה התרופה היחידה ללב שבור.
ואז, מהחלון הפתוח במטבח, נשמעה צרחה שהקפיצה את כולם:
״כולם לסיפון! מיד!״
יעל קפאה במקום.
הכול התחיל כחודש קודם, בשבת בבוקר, בדירה צפופה אך חמה בחיפה.
יעל גרה שם עם בעלה אורי, התאומות נועה ומאיה בנות השמונה, והוריה, רחל ויורם.
יורם עבד שנים בצי הסוחר.
גם אחרי שיצא לפנסיה הוא המשיך לקרוא למטבח ״קמבוז״ ולמרפסת ״סיפון״.
באותה שבת נועה הייתה הראשונה שראתה אותו.
תוכי ירוק גדול ישב על אדן החלון הפנימי.
״אמא…״
״מה קרה?״
״יש פה ציפור ענקית.״
לפני שיעל הספיקה להגיע, התוכי כבר עף אל שולחן האוכל.
כל בני הבית התקבצו סביבו.
״איזה יפהפה,״ לחשה יעל.
אורי הוציא את הטלפון.
״בטח מישהו מחפש אותו.״
״לא!״ צעקה מאיה. ״הוא שלנו!״
רחל שילבה ידיים.
״הוא בהחלט לא שלנו. ואני לא רוצה נוצות בתוך האוכל.״
התוכי הביט בה.
״אוכל! עכשיו!״
יורם פרץ בצחוק.
״אני כבר אוהב אותו.״
רחל הביאה חתיכת תפוח.
התוכי קיבל אותה, לעס לאט ואמר:
״טעים, גברת.״
רחל חייכה.
״לפחות מישהו כאן מנומס.״
התוכי הטה את ראשו.
״זוזי מהדרך, טבחית!״
יורם כמעט נפל מהכיסא מרוב צחוק.
״איזה חוצפן!״ צעקה רחל.
התוכי פרש כנפיים.
״מרד על הסיפון!״
מאותו יום כולם קראו לו קפטן.
אורי קנה לו כלוב גדול, מזון מתאים וצעצועים. הם העלו תמונות לקבוצות שכונתיות, התקשרו למרפאות וטרינריות ותלו מודעות.
איש לא התקשר.
קפטן כמעט לא נכנס לכלוב.
הוא אכל שם, שתה שם, אבל את שאר היום בילה עם המשפחה.
הוא התיישב ליד התאומות כשהכינו שיעורים.
עקב אחרי רחל למטבח.
ניסה לפתוח ארונות.
והפך לחברו הטוב ביותר של יורם.
יורם, שהיה שקט יותר מאז הפנסיה, התחיל פתאום לספר סיפורים מהים.
על סערות.
על נמלים רחוקים.
על לילות שבהם לא רואים שום דבר מלבד מים ושמים.
הבנות ישבו לידו והקשיבו.
קפטן ישב לו על הכתף.
״סערה!״ היה צועק מדי פעם.
יורם חייך.
״בדיוק, חבר. סערה.״
ערב אחד רחל תפסה את יורם מוזג לעצמו ערק בסתר.
״יורם!״
הוא הסתובב לאט.
״רק קצת.״
״הרופא אמר—״
קפטן ירד מהכלוב והסתכל אל תוך הכוס.
״תרופה!״
יורם הרים את היד בניצחון.
״שמעת?״
״שמעתי שני טיפשים,״ אמרה רחל.
אבל אפילו היא צחקה.
קפטן למד מהר מי באמת מנהלת את הבית.
כשרחל נכנסה למטבח הוא מיד החליף גישה.
״יפהפייה.״
״אל תתחיל.״
״יפהפייה. תפוח?״
״כבר אכלת.״
״רעב!״
רחל נאנחה ונתנה לו עוד חתיכה.
אחרי כמה שבועות הבית כבר לא היה אותו בית.
הוא היה רועש יותר.
מבולגן יותר.
אבל גם שמח יותר.
ואז אורי גילה למי קפטן שייך.
מחוץ לבית הספר הוא שמע ילד מספר לאמו שהם עדיין מחפשים תוכי אקלקטוס ירוק בשם קפטן.
אורי עצר.
באותו ערב הוא סיפר למשפחה.
נועה מיד התחילה לבכות.
״אנחנו חייבים להחזיר אותו?״
״כן,״ אמר אורי בשקט.
״אבל הוא אוהב אותנו!״
רחל הורידה את המשקפיים.
יורם לא אמר דבר.
הבעלים הגיעו למחרת.
איתם בא ילד בן שתים-עשרה בשם דניאל.
ברגע שקפטן ראה אותו הוא קרא:
״דני!״
הילד התחיל לבכות.
היה ברור שהוא זוכר.
הפרידה הייתה קשה.
הבנות חיבקו אותו.
רחל הכינה שקית קטנה עם הפירות שאהב.
יורם נתן לו לשבת על כתפו בפעם האחרונה.
״תשמור על עצמך, מלח.״
קפטן נגע במקורו בלחי שלו.
״זקן.״
יורם צחק, אבל כשסגרו את הדלת אחריהם הוא הסתובב כדי שאף אחד לא יראה את העיניים שלו.
ביום למחרת שתי הבנות חלו.
רחל שוב התלוננה על דפיקות לב.
יורם כמעט לא דיבר.
ביום השני יעל מצאה אותו עם כוס ביד בשמונה בערב.
״אבא…״
״שקט מדי פה,״ אמר.
בבוקר היום השלישי יעל פתחה את החלון.
לרגע חשבה לעצמה כמה מוזר שבית שלם יכול להתפרק בגלל ציפור אחת.
ואז נשמע מבחוץ קול צרוד וחזק:
״קפטן חוזר! לפנות את הסיפון!״
צל ירוק חלף דרך החלון.
קפטן נחת במרכז השולחן.
יורם קם כל כך מהר שהכיסא כמעט נפל.
״לא יכול להיות…״
קפטן הביט בו.
״זקן!״
העיניים של יורם התמלאו.
נועה ומאיה רצו מהחדר.
החום נשכח.
העייפות נשכחה.
הן צרחו, צחקו וחיבקו אחת את השנייה.
רחל נכנסה עם בקבוק הטיפות שלה.
קפטן עף לכתף שלה.
״יפהפייה.״
רחל התחילה לבכות.
״אתה חוצפן.״
״תפוח?״
והיא צחקה.
אורי כבר ידע מה עליו לעשות.
הוא התקשר לבעלים.
״קפטן אצלנו שוב.״
מהצד השני הייתה שתיקה.
ואז נשמעה אנחה.
״ידענו שזה עלול לקרות.״
התברר שקפטן למד לפתוח את סגירת הכלוב.
הוא ברח בערב הקודם.
הם חיפשו אותו שעות.
״דניאל שבור,״ אמר אביו, ״אבל הוא אמר לנו משהו הלילה.״
״מה?״
״אולי קפטן פשוט החליט איפה הבית שלו.״
אורי לא ענה.
״אנחנו לא רוצים לנעול אותו כל החיים,״ המשיך האיש. ״ואנחנו גם עומדים לקבל גוזל חדש בעוד כמה שבועות.״
״אז מה אתה מציע?״
״תשאירו אותו אצלכם.״
אורי כמעט לא האמין.
״באמת?״
״באמת. רק תשלחו לדניאל תמונות מדי פעם. אולי הוא יבוא לבקר.״
אורי הסתכל על המשפחה.
כולם הביטו בו.
הוא הוריד את הטלפון.
״הוא נשאר.״
מאיה צרחה.
נועה קפצה.
רחל כיסתה את הפנים בידיים.
יורם לקח את בקבוק הערק, הסתכל עליו כמה שניות—והחזיר אותו לארון.
יעל הרימה גבה.
״מה קרה?״
״יש לי סיבה להיות שמח בלי זה.״
קפטן מיד צעק:
״תרופה!״
יורם צחק.
״אתה תשתוק.״
באותו ערב רחל הכינה ארוחה גדולה.
לא בגלל חג.
לא בגלל יום הולדת.
רק בגלל שכולם הרגישו שקיבלו משהו יקר בחזרה.
קפטן עבר מאחד לשני, גנב חתיכת תפוח וניסה למשוך מפית מהשולחן.
יורם סיפר שוב סיפור ישן מהים.
הבנות צחקו.
ויעל עמדה רגע בצד והביטה בכולם.
כמה מעט צריך כדי שבית יהיה מלא.
לא רהיטים יקרים.
לא חופשה.
לא חשבון בנק גדול.
לפעמים צריך רק שמישהו שאוהבים יחזור הביתה.
גם אם למישהו הזה יש כנפיים, מקור גדול, אוצר מילים מזעזע והרגל לבקש תפוח בכל חמש דקות.
אנחנו מחפשים אושר במקומות רחוקים.
ובינתיים הוא לפעמים יושב לנו ממש על הכתף.
רועש.
מצחיק.
חי.
ומזכיר לנו שהדבר הגדול ביותר שיש לנו הוא פשוט להיות יחד.