בסוף אוקטובר כבר היה קר בערבים בגליל העליון, ומרים כהן ידעה שהגיע הזמן לסגור את הבית הקטן שבמושב ולחזור לדירה שלה בחיפה.
מערכת ההשקיה כבר נותקה, רוב השכנים חזרו לעיר, ועל העצים נשארו מעט תפוחים אחרונים.
החתן שלה, אורי, הבטיח להגיע בשבת בבוקר.
ליד הדלת עמדו תשעה תיקים ושקיות.
רק באחד מהם היו הבגדים של מרים.
בכל השאר היו צנצנות ריבה, פלפלים קלויים, חמוצים, עגבניות מבושלות, עשבי תיבול מיובשים ותפוחים שהיא שמרה לנכדים.
מרים כבר ידעה מה אורי יגיד.
“בשביל מה צריך לסחוב את כל זה?”
הוא אמר את זה כמעט כל שנה.
ואיכשהו, עד פסח, כל הצנצנות תמיד היו ריקות.
דפיקה נשמעה בדלת.
“מרים? את עוד פה?”
זה היה אריה, השכן מהבית הסמוך.
אשתו, דליה, נפטרה לפני שלוש שנים. יעקב, בעלה של מרים, נפטר שנתיים לפניה.
פעם ארבעתם היו כמעט משפחה אחת.
אריה נכנס עם שני ספלי קפה.
“את שוב אורזת חצי גינה?”
מרים חייכה.
“רק את הדברים שהילדים אוהבים.”
“והם יודעים שהם אוהבים אותם?”
“כשהם אוכלים, הם יודעים.”
הם ישבו במרפסת והביטו בעלים שנישאו ברוח.
“את זוכרת איך היינו סוגרים את העונה?” שאל אריה. “יעקב היה מדליק מנגל כאילו הוא מאכיל גדוד.”
“ודליה הייתה צועקת עליו שהעשן נכנס לכל הבית.”
הם צחקו.
לרגע נדמה היה למרים שהיא שומעת שוב את הילדים רצים בשביל.
את בתה תמר בגיל שמונה.
את יעקב קורא לה לבוא לאכול.
את החיים כפי שהיו לפני שהכול התחיל להיעלם לאט.
בערב התקשרה תמר.
“אמא, אורי יגיע בערך בתשע.”
“בסדר.”
“ורק… אל תביאי שוב כל כך הרבה שקיות.”
מרים הסתכלה על הצנצנות.
“הריבה בשביל נועה.”
“אמא, אפשר לקנות ריבה.”
המילים היו פשוטות.
אבל הן כאבו יותר ממה שתמר כנראה הבינה.
“יש עוד משהו,” אמרה תמר.
“מה?”
“דיברנו על הבית במושב.”
“מי זה ‘דיברנו’?”
“אני ואורי.”
מרים שתקה.
“אנחנו חושבים שאולי הגיע הזמן למכור.”
מרים הביטה בקיר שעליו יעקב סימן פעם בעיפרון את הגובה של תמר בכל קיץ.
“למכור?”
“קשה לך לתחזק אותו.”
“אמרתי שקשה לי?”
“אמא, את כבר בת שבעים ושתיים.”
“אני מודעת לגיל שלי.”
תמר נאנחה.
“אורי מכיר מישהו שמתעניין.”
הפעם מרים הרגישה את לבה צונח ממש.
“כבר יש מישהו?”
“זה רק כדי להבין אפשרויות.”
אבל בשבת אורי הגיע עם גבר שמרים לא הכירה.
הגבר החזיק תיק מסמכים.
“זה רונן,” אמר אורי. “הוא מתווך.”
מרים לא זזה מהפתח.
“מי הזמין מתווך לבית שלי?”
אורי ניסה לחייך.
“רק כדי שלא נבזבז זמן.”
אריה, שעמד בגינה שלו, הרים את הראש.
במטבח פתח אורי את התיק.
“יש הצעה טובה מאוד.”
“לא ביקשתי הצעה.”
“מרים, בואי נהיה הגיוניים.”
“אני הגיונית.”
“הבית ישן. צריך לתקן את הגג. הצנרת בעייתית. את מגיעה לכאן פחות.”
“אני כאן חמישה חודשים בשנה.”
“ועוד כמה שנים?”
מרים הביטה בו.
אורי המשיך:
“בסופו של דבר הבית יעבור לתמר ממילא. לנו יש משכנתה, לנועה יהיו לימודים. למה להחזיק נכס שלא באמת צריך?”
ואז הבחין בשקיות.
“את לא מתכוונת לקחת את כל זה.”
“כן.”
“אין מקום.”
“יש.”
“מרים, די. אף אחד לא צריך עשרים צנצנות חמוצים.”
הוא הניח עט על המסמך.
“תחתמי, תיקחי תיק אחד וניסע. באמת שאין סיבה לסחוב איתנו גם את הדברים של יעקב וגם אוכל שאפשר לקנות בכל סופר.”
מרים לא אמרה דבר.
ואורי הוסיף, בקול שכבר איבד סבלנות:
“מתישהו צריך להבין שאי אפשר לשמור הכול רק כי קשה לך להיפרד. יעקב איננו. הילדים כבר גדלו. הבית הזה יהיה שלנו בסוף בכל מקרה.”
מרים הסתכלה על העט.
אחר כך דחפה אותו בחזרה אליו.
“לא.”
אורי מצמץ.
“מה?”
“אני לא מוכרת.”
“אל תהיי דרמטית.”
“אני בכלל לא דרמטית.”
הקול שלה היה שקט.
“שלושים ושש שנים הייתי כאן עם יעקב. אנחנו שילמנו על המקום הזה. הוא בנה את המרפסת. אני שתלתי את העצים. פה תמר למדה לרכוב על אופניים.”
היא נשמה עמוק.
“העובדה שאני זקנה יותר ממך לא הופכת את החיים שלי לרכוש שאתה יכול לתכנן עליו.”
אורי אסף בכעס את המסמכים.
“אז איך את חוזרת לחיפה?”
אריה הופיע בדלת.
“אני אסיע אותה.”
אורי הסתובב אליו.
“זה עניין משפחתי.”
אריה הביט בו.
“בדיוק בגלל זה לא היית צריך להגיע עם מתווך.”
אורי נסע.
רק אחרי שהמכונית נעלמה, מרים התחילה לרעוד.
אריה הניח עליה יד.
“את בסדר?”
“לא.”
“יופי.”
מרים הסתכלה עליו מופתעת.
“מה יופי?”
“אם זה לא היה כואב, זה היה אומר שלא היה לך מה להגן עליו.”
באותו ערב הם החליטו לעשות מה שלא עשו שנים.
ארוחת סיום עונה.
שלושה שכנים הגיעו.
מישהו הביא לחם.
מישהו סלט.
אריה הדליק מנגל קטן.
ומרים פתחה את הצנצנות שהכינה לילדים.
הם דיברו על יעקב ועל דליה.
לא בלחש.
לא בפחד.
כאילו גם למתים מותר לפעמים לשבת איתם ליד השולחן.
בשמונה הגיעה מכונית.
תמר יצאה ממנה לבד.
“אמא.”
מרים לא קמה.
תמר נכנסה למטבח וראתה את השקיות.
על כל צנצנת היה פתק קטן.
“לנועה.”
“לתמר.”
“לאורי — החריף שהוא אוהב.”
תמר לקחה את אחת הצנצנות ביד.
העיניים שלה התמלאו דמעות.
“אמא…”
“אני יודעת. אפשר לקנות בסופר.”
תמר התחילה לבכות.
“אל תגידי ככה.”
“אבל זה נכון.”
“לא. זה מה שאמרתי כי הייתי חסרת סבלנות.”
היא התיישבה.
“אורי אמר לי שאת בעצמך חושבת למכור. שהוא רק עוזר לך.”
“הוא שיקר?”
תמר הורידה את הראש.
“הוא שכנע גם את עצמו שזה לטובת כולם.”
“והמשכנתה?”
תמר שתקה.
מרים הבינה.
אחרי רגע אמרה:
“תמר, אני אעזור לך כשאני יכולה. כמו תמיד. אבל אני לא מוכנה להפוך למקדמה על הירושה של עצמי.”
תמר בכתה עוד יותר.
“אני מצטערת.”
מרים לקחה את ידה.
“אני לא צריכה שתסכימי עם כל מה שאני עושה. אני צריכה שתזכרי שאני עדיין זו שמחליטה.”
הבית לא נמכר.
היחסים עם אורי לא חזרו מיד למה שהיו.
הוא התנצל.
מרים סלחה, אבל הגבולות השתנו.
באביב שלאחר מכן תמר ונועה הגיעו ראשונות למושב.
תמר שטפה את המרפסת.
נועה שתלה פרחים ליד העץ הישן.
אריה הגיע עם קפה.
ובצהריים נועה פתחה צנצנת ריבה ואכלה ממנה ישר בכפית.
מרים צחקה.
“חשבתי שאפשר לקנות בסופר.”
נועה לא הבינה למה סבתא ותמר התחילו פתאום לבכות ולצחוק יחד.
אבל אולי יום אחד היא תבין.
לא כל מה שהורים מבוגרים שומרים הוא חפץ.
ולא כל מה שהם מביאים בשקיות הוא אוכל.
לפעמים צנצנת קטנה עם ריבה היא קיץ שלם.
בית ישן הוא נישואים שלמים.
ועץ אחד בחצר מחזיק בתוכו אנשים שכבר אינם.
צריך להיזהר מאוד לפני שאומרים לאדם מבוגר שהדברים שלו מיותרים.
כי לפעמים אלה בדיוק הדברים שבזכותם הוא עדיין מרגיש שהוא שייך למישהו.