בכל ערב, אחרי שהחום של חיפה התחיל לרדת והרוח מהים הגיעה בין הבניינים, הייתי יוצא לטיול עם שני כלבי הרועים שלי.
רקס היה רועה גרמני שחור־חום, בדיוק כמו שרואים ביחידות המשטרה. טדי היה גדול ממנו, אפור עם גוון חלוד על הרגליים, חזק כל כך שהייתי חייב להחזיק את הרצועה שלו בשתי ידיים.
כדי להגיע לשטח העפר שמאחורי השכונה, היינו עוברים בשביל צר ליד מקלט ציבורי ישן.
ושם, כמעט בכל ערב, ישב חתול אפור ענקי.
הוא היה רחב, כבד, עם אוזן אחת קרועה ועיניים צהובות שלא הביעו פחד משום דבר. הוא ישב בדיוק באמצע השביל, כאילו כל המקום רשום על שמו בטאבו.
ברגע שהכלבים ראו אותו, הם איבדו את הראש.
רקס נבח. טדי משך. שניהם ניסו להגיע אליו בכל הכוח.
החתול אפילו לא קם.
הוא כרך את הזנב סביב כפותיו והביט בהם בשלווה מעצבנת, כמו מורה ותיק שמחכה ששני תלמידים פרועים יסיימו לצעוק.
״אחי,״ אמרתי לו פעם כשכמעט נפלתי, ״אתה יכול לזוז חצי מטר? רק חצי מטר.״
החתול מצמץ לאט.
טדי השתולל עוד יותר.
החתול נשאר במקום.
הודיתי בפני עצמי שלפעמים עבר בי חשק לשחרר את הרצועות. לא מפני שרציתי שיקרה לחתול משהו, אלא מפני שהייתה בו מין עוצמה שקטה שגרמה לי לחשוב שהכלבים שלי הם דווקא אלה שילמדו לקח.
אבל לא עשיתי זאת.
אהבתי את הכלבים שלי, ולא רציתי להלחיץ את החתול. עם הזמן גם התרגלתי אליו.
התחלתי להביא לו חתיכות עוף, קציצה שנשארה מארוחת הערב או מעט טונה.
בהתחלה הוא התרחק כמה מטרים והמתין. הייתי מניח את האוכל ליד הקיר ואומר:
״סליחה על שני חסרי החינוך האלה. אני מבין שאתה הבוס כאן.״
רק כשהיינו מתרחקים, הוא היה ניגש.
אחרי כמה שבועות הוא כבר לא באמת ברח. הוא היה זז שני צעדים הצידה, רק כדי לשמור על הכבוד שלו.
קראתי לו סולומון.
השכנה מהקומה הראשונה, גברת בן־דוד, שמעה אותי פעם מדבר אליו.
״הוא מבין אותך,״ אמרה.
״אז שיסביר לכלבים שלי שהוא לא ארוחת ערב.״
״הוא לא מפחד מהם, וזה משגע אותם.״
היא כנראה צדקה.
שמתי לב שסולומון תמיד הגיע מאחורי המקלט הישן. לפעמים לקח את האוכל בפה ונעלם מתחת ללוח מתכת חלוד. כעבור כמה דקות חזר והתיישב בשביל.
חשבתי שהוא מחביא מזון.
ערב אחד שמעתי ציוץ דק מאחורי המבנה. התקרבתי, אבל סולומון הופיע מולי ונשף.
״בסדר,״ אמרתי. ״לא נכנס לעניינים שלך.״
יומיים לאחר מכן ירד גשם חזק. סולומון לא הגיע.
באופן מוזר, אפילו הכלבים חיפשו אותו. הם רחרחו את המקום שבו ישב ומשכו לכיוון המקלט.
למחרת הוא חזר. הפרווה שלו הייתה מלוכלכת, ועל האף הייתה שריטה טרייה.
הנחתי מולו עוף.
הוא לא נגע בו.
הוא הביט לעבר המקלט והשמיע קול צרוד, כמעט שבור.
״מה יש שם?״ שאלתי.
הוא קם, הלך כמה צעדים והסתובב אליי.
באותו רגע הטלפון שלי צלצל. הייתי עייף, מיהרתי הביתה ולא בדקתי.
עד היום אני מתבייש בזה.
שלושה לילות לאחר מכן פרצה סערה חזקה. מים זרמו במורד הרחוב, הרוח הפילה ענפים ופחי אשפה התגלגלו על הכביש.
לא רציתי לצאת, אבל טדי עמד ליד הדלת ורקס הביא לי את הרצועה בפה.
כשהגענו לשביל, שני הכלבים התחילו להשתולל עוד לפני שראיתי את החתול.
סולומון עמד ליד המקלט, ספוג מים.
הפעם הוא לא נראה גאה או רגוע.
הוא נראה מבוהל.
הוא רץ אלינו, נעצר במרחק קטן מהכלבים ויילל.
טדי זינק קדימה.
סולומון ברח לכיוון המקלט, אבל עצר והביט לאחור.
הוא לא ניסה להימלט.
הוא ניסה לגרום לנו ללכת אחריו.
״רגע,״ מלמלתי. ״אתה מבקש עזרה?״
החתול חזר אלינו פעם נוספת.
רקס נבח. טדי משך בכל כוחו.
אבזם המתכת של הרצועה פגע בקיר.
נשמע קליק חד.
הרצועה השתחררה.
טדי היה חופשי.
הוא הוריד את הראש ורץ ישר לעבר סולומון.
החתול לא ברח.
הוא הסתובב לעבר הפתח החשוך שמתחת למקלט, ואני הבנתי שכל מה שיקרה עכשיו יהיה באחריותי.
״טדי, עצור!״
הכלב לא הקשיב.
סולומון חיכה עד שטדי כמעט הגיע אליו, נתן לו מכה באף וברח אל מאחורי המקלט.
טדי רדף אחריו.
אני רצתי בעקבותיהם עם רקס, בטוח שאמצא שם קרב.
במקום נהמות שמעתי קולות קטנים ועדינים.
מאחורי המקלט היה תעלת ניקוז עמוקה. מי הגשם עלו במהירות, ובתוכה היו שלושה גורי חתולים.
אחד נאחז בשורש. השני נלכד מתחת לקרש. השלישי נסחף לעבר פתח הניקוז.
סולומון עמד מעליהם וצרח.
״אלוהים…״
קשרתי את רקס לעמוד וירדתי לתעלה.
המים הגיעו לי כמעט עד הברכיים.
הרמתי גור אחד. אחר כך את השני.
הגור השלישי החליק מידיי.
לפני שהספקתי להגיע אליו, טדי קפץ לתוך המים. לרגע פחדתי שהוא יתפוס אותו בשיניים.
אבל טדי דחף את אפו בעדינות מתחת לגוף הקטן והצמיד אותו לקיר, כדי שהזרם לא ייקח אותו.
הרמתי את הגור.
סולומון הביט בטדי.
טדי הוריד את הראש.
שני בעלי החיים שרק לפני דקות נראו כאויבים עמדו זה מול זה בתוך הגשם, כשביניהם גור קטן ורועד.
לקחנו את הגורים הביתה בתוך קופסת קרטון.
סולומון הלך אחרינו, אבל נעצר מחוץ לדלת.
הבאתי מגבות, בקבוק חם ותחליף חלב. הווטרינר התורן הסביר לי בטלפון איך לחמם אותם בהדרגה.
אחד הגורים היה חלש מאוד.
כל אותו זמן סולומון ישב בחוץ.
פתחתי את הדלת.
״הם חיים,״ אמרתי. ״בוא לראות.״
הוא הסתכל על רקס וטדי.
שני הכלבים שכבו במסדרון. אף אחד מהם לא נבח.
סולומון נכנס בצעדים איטיים.
כשהתקרב, רקס הרים את הראש. החתול קפא.
רקס הפנה את המבט והניח שוב את הסנטר על הרצפה.
טדי עשה כמוהו.
סולומון עבר ביניהם, קפץ לתוך הקופסה והתכרבל סביב הגורים.
רק אז הוא עצם עיניים.
למחרת גילינו שאמם של הגורים הייתה חתולת רחוב שנדרסה כמה ימים קודם לכן. סולומון, שלא היה אביהם, התחיל להביא להם אוכל ולשמור עליהם.
לכן ישב בכל ערב באותו המקום.
הוא לא חסם לנו את הדרך מתוך חוצפה.
הוא שמר שהכלבים שלי לא יתקרבו לשלושה יצורים חסרי הגנה.
הגור הקטן ביותר חלה בדלקת ריאות. קראנו לו ניצן.
בלילות טדי שכב ליד הקופסה. כשניצן בכה, הוא הצמיד את גופו הגדול לקרטון וחימם אותו.
בהתחלה סולומון עקב אחרי כל תנועה שלו. אחר כך הפסיק לנשוף.
ערב אחד מצאתי את ניצן ישן בין כפותיו של טדי. סולומון שכב צמוד לגבו של הכלב.
שני הגורים האחרים אומצו על ידי משפחות מהבניין.
ניצן נשאר אצלנו.
גם סולומון נשאר, בדרכו שלו. הוא נכנס לבית בלילות קרים, אבל בכל בוקר דרש לצאת. בערב חזר מהסיור שלו והתיישב ליד השביל.
הכלבים כבר לא ניסו לתקוף אותו.
הם ניגשו אליו לאט, והוא נגע באפו באפם.
כמה חודשים לאחר מכן סולומון נעלם.
חיפשנו ברחובות, בחצרות ובחניונים. ניצן ישב ליד החלון. טדי לא אכל.
ביום השלישי רקס משך אותי לעבר אתר בנייה סמוך.
מצאנו את סולומון לכוד מתחת לגדר מתכת, פצוע וחלש.
טדי נשכב לידו עוד לפני שהצלחתי להגיע. סולומון הניח את ראשו על כפתו של הכלב.
לקחנו אותו לניתוח בזמן.
בלילה שבו חזר הביתה, שני הכלבים ישנו ליד הכלוב שלו. ניצן הכניס כפה קטנה בין הסורגים ונגע בפניו.
היום סולומון כבר זקן. הוא הולך מעט לאט יותר, אבל עדיין נושא את עצמו כאילו כל השכונה שייכת לו.
בערבים הוא שוכב על הספה. ניצן ישן לצדו. רקס וטדי שומרים משני הצדדים.
פעם רציתי שהחתול ילמד את הכלבים שלי ענווה.
הוא אכן לימד אותם.
אבל הוא לימד גם אותי.
לא כל מי שעומד בדרכך מנסה להתגרות בך. לפעמים הוא פשוט עומד בין הסכנה לבין מישהו קטן שאין לו אף אחד אחר.
ולפעמים האויב שאתה בטוח שעליך להביס הוא בדיוק מי שיום אחד יעזור לך להציל את הדבר היקר לך ביותר.
