יוני עדיין זכר את החום של אותו יום שישי, לפני חמש שנים. השמש צרבה את העורף גם עכשיו, כשישב על הספסל מול המצבה הלבנה בחלקה הישנה. בידו החזיק זר חרציות לבנות — הפרחים שיעל הכי אהבה. עברו חמש שנים מאז השיחה ממשטרת עכו: הרכב סטה בכביש המתפתל, התרסק בוואדי, גופה לא נמצאה אבל כמות הדלק והדם לא הותירה ספק. הוא קבר ארון ריק.
"אני עוד לא מפסיק לקנות לך חרציות בימי שישי," מלמל לאבן. "אולי הגיע הזמן."
ציוץ צרצרים נקטע ברשרוש חצץ. הוא הרים עיניים. במרחק שלושה מטרים עמדה ילדה קטנה, בת שבע אולי, בשמלה צהובה פשוטה שנפלה לה קצת בכתפיים. שתי צמות כרוכות בסרטים כחולים דהויים. בידיה התהפכה תמונה ישנה, מצהיבה.
"סליחה," קולה היה כמעט לחישה. "זאת תמונה שלך? היא נפלה לי ליד השביל."
הוא הושיט יד, לקח את התצלום, ופניו הפכו לגיר. בתמונה עמד הוא, צעיר בהרבה, מחבק את יעל בחוף בת ים. היא צחקה, השיער הועף ברוח. התמונה נעלמה לו מהארנק לפני שנה וחצי.
"אמרת… של מי זאת?" גרונו נשנק.
"זאת אמא שלי," ענתה הילדה בתמימות גמורה.
"איך אמא שלך? זאת אישה שקראו לה יעל. היא הייתה אשתי. היא מתה לפני חמש שנים. ואף פעם… אף פעם לא היו לה ילדים."
הילדה הטתה את הראש הצידה. "אמא שלי אומרת שהרבה אנשים חושבים שהיא מתה."
יוני שמט את הזר. החרציות הלבנות נפלו ארצה, על האבק שהספיק להצהיב באוגוסט. הוא נעמד. "איפה אמא שלך?"
שפתיה של הילדה נמתחו לחיוך דק. "היא אמרה שאם אמצא אותך פה, ליד האבן, להגיד לך שהיא אף פעם לא הפסיקה לחפש אותך." היא הצביעה לעבר השער. "היא מחכה שם."
יוני אחז בידה של הילדה. היא לא נרתעה, רק כרכה אצבעות דקות סביב כף ידו. יחד צעדו בשביל המטויח, חולפים על פני קברים ישנים וברושים מתנשאים, עד לשער הברזל. מאחורי עץ זית זקן עמדה אישה בשמלת פשתן בהירה, כובע קש רחב מסתיר חצי פניה.
היא הרימה את הראש. יוני קפא. יעל. רזה יותר, שיבה מוקדמת מקדימה את זמנה, צלקת דקה ליד גבה — אבל היא.
"יוני…" קולה נסדק.
הוא לקח צעד לאחור, ואז קדימה, ואז עמד משותק. "חמש שנים. חמש שנים בכיתי על קבר ריק. איך…"
יעל נשכה שפה תחתונה. "התאונה… זה לא היה סתם. לפני שהכרת אותי עבדתי בכמה פרויקטים שקטים, אתה יודע. חשבו שאני יודעת יותר מדי. שלפו אותי מהרכב לפני שהוא התדרדר, הייתי המומה, שבורה. שלוש שנים החזיקו אותי במרתף באיזו חווה בהרים. שלוש שנים. הצלחתי לברוח רק בזכות שומר שריחם."
הוא בהה בה, חזהו עולה ויורד בפראות. "ואז?"
"אז גיליתי שאני בהריון. ממך, יוני. בהריון מהשבוע שלפני הנסיעה. ילדתי לבד, בגבול, בעזרת אישה טובה. נתתי לילדה להישאר אצלה, בזמן שאני הסתתרתי. פחדתי שיגיעו אליי ויהרגו גם אותה."
היא הצביעה על הילדה, שעדיין אחזה בידו. "זאת אדר. היא נולדה בלילה בלי חשמל, בליווי פנס סולרי. רק לפני חצי שנה הצליחו לסגור את הקצה האחרון — מעצר של האיש ששלח אותם. אז חזרתי לארץ. חיפשתי אותך. מישהו סיפר לי שאתה מגיע לפה בכל שישי. לא העזתי לבוא הביתה. שלחתי קודם את אדר. פחדתי שכבר שכחת."
יוני הסתכל על אדר, באמת הסתכל. העיניים שלה — העיניים שלו. גומה בלחי שמאל, בדיוק כמו שהייתה לו כילד. הלב שלו נסדק ונפתח מחדש באותה שנייה.
הוא כרע ברך מולה. "אדר," אמר בקול רועד. "אני אבא שלך."
הילדה חייכה, חסרת שיניים קדמיות, וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. הוא הרים אותה, מיישר את גבו, והושיט יד שנייה ליעל. היא הניחה אצבעות קרות בתוך כפו.
"סעו איתי," אמר. "את צריכה לספר לי הכול. על מה שעברת. עליה." הוא לחץ קלות על גבה של בתו.
יעל הנהנה, דמעה אילמת נמרחה על לחייה.
הם יצאו מפתח בית העלמין, שלושתם. אור שמש של אמצע היום הלם באספלט, אבל יוני חש רק את ראשה הקטן של אדר נח תחת סנטרו. הילדה לחשה לו באוזן, "אמא אמרה שתהיה לנו בית."
הוא נשק לרקתה, נושא אותה בזרוע שמאל, מחזיק את יעל בימין. מאחוריהם נותרו הברושים והשתיקה.
