בגיל עשרים ושמונה, אייל עדיין גר בבית הוריו שבקצה יישוב קטן בהרי ירושלים.
זה לא היה מפני שחלה, איבד עבודה או נקלע לאסון. להפך. הוא היה בריא, משכיל ומוכשר. הייתה לו תעודה מהאוניברסיטה, אנגלית טובה ויכולת לדבר במשך שעות על כל הדברים הגדולים שיעשה יום אחד.
הבעיה הייתה שהיום הזה מעולם לא הגיע.
אמו, רחל, הייתה משאירה לו ארוחת בוקר במטבח לפני שיצאה לעבוד בבית המרקחת. אביו, יוסי, שילם את חשבון הטלפון, הביטוח וקניות הבית. לפעמים היה משאיר לאייל שטר על השולחן, אף שבכל פעם נשבע שזו הפעם האחרונה.
אייל ישן עד מאוחר, ישב מול המחשב וצפה בסדרות עד אמצע הלילה.
כאשר שאלו אותו על עבודה, הייתה לו תמיד תשובה.
“השכר נמוך מדי.”
“הנסיעה רחוקה.”
“הבוס נשמע לא רציני.”
“למדתי ארבע שנים כדי לא לעבוד במחסן.”
יום אחד איבד יוסי את סבלנותו.
“אבל לשבת בבית ולחיות מהמשכורת של אמא שלך זה כן מתאים לתואר שלך?”
אייל טרק את דלת חדרו.
רק יצור אחד הורשה להיכנס אחריו.
מוקי היה חתול אפור ענקי, בעל עיניים ירוקות ושפם לבן. אייל מצא אותו כגור ליד תחנת האוטובוס בזמן סופת חורף. הוא הכניס אותו למעיל, לקח אותו הביתה והאכיל אותו בעזרת מזרק קטן.
מאותו יום, מוקי לא עזב אותו.
הוא ישן ליד ראשו, ישב על ברכיו מול המחשב וחיכה ליד הדלת בכל פעם שאייל יצא מהחדר.
כאשר הוריו החליטו להפסיק להכין לבנם אוכל, בתקווה שהרעב יגרום לו סוף־סוף לזוז, מוקי הפך לגנב.
הוא היה נכנס למטבח בשקט, מתיישב מול רחל ומביט בה.
“אל תיתני לו כלום,” יוסי היה מזהיר. “יש לו אוכל בקערה.”
“הוא לא מבקש בשביל עצמו.”
“בדיוק בגלל זה אסור לך לעזור לו.”
רחל ניסתה להחזיק מעמד, אבל כעבור רגע חתיכת עוף הייתה “נופלת בטעות” ליד הדלת.
מוקי היה תופס אותה ורץ במסדרון.
מחדרו של אייל נשמע קול מרוצה:
“ידעתי שלא תיתן לי למות מרעב, אח שלי.”
רחל הייתה עומדת בצד השני של הדלת ועוצמת עיניים.
ערב אחד כיבה יוסי את האינטרנט הביתי.
אייל יצא מחדרו בכעס.
“מה קרה ל-Wi-Fi?”
“ביטלתי אותו.”
“גם אתם משתמשים בו!”
“לי יש אינטרנט בטלפון. החיבור בבית מימן בעיקר את האבטלה שלך.”
“אתה לא יכול לשלוט בי.”
יוסי קם מהכיסא.
“נכון. אי אפשר לשלוט באדם בן עשרים ושמונה. אבל אפשר להפסיק לפרנס אותו.”
רחל הניחה על השולחן מעטפה.
בתוכה היו מודעות לחדרים להשכרה ושמות של מקומות עבודה באזור.
“יש לך חודש,” אמרה. “או שתתחיל לעבוד ותשתתף בהוצאות, או שתמצא מקום אחר.”
אייל הביט בה כאילו בגדה בו.
“את באמת תזרקי את הבן שלך מהבית?”
“אני לא זורקת אותך,” היא לחשה. “אני מנסה להפסיק לקבור אותך בחיים.”
אייל חזר לחדרו.
באותו לילה הגיע מוקי בלי אוכל. הוא התיישב על אדן החלון והביט החוצה אל היער.
בבוקר, כאשר אייל התעורר ושלח יד אל הכרית שלידו, המקום היה ריק.
“מוקי?”
הוא חיפש מתחת למיטה, בארון, בחצר ובמחסן. חלון המטבח היה פתוח מעט.
אייל התקשר להוריו, ואז יצא לחפש.
הוא הסתובב ברחובות היישוב, בדק מאחורי מכוניות וקרא בשמו של החתול עד שקולו נעשה צרוד.
שכן מבוגר אמר שראה חתול אפור הולך לכיוון שביל היער.
“אל תלך רחוק,” הזהיר. “יש שם מדרונות מסוכנים.”
אייל נכנס ליער בכל זאת.
הדרך עלתה בין אורנים וסלעים. אחרי חצי שעה רגליו כאבו. אחרי שעה נגמרו לו המים. הוא כמעט חזר הביתה, אך אז ראה בין העצים זנב אפור.
“מוקי!”
הוא רץ והגיע למצוק גבוה שממנו נשקף ואדי עמוק.
ליד הקצה עמד זקן בבגד כהה ונשען על מקל מעץ זית.
“ראית כאן חתול?” שאל אייל.
“ראיתי.”
“אפור, גדול, עם עיניים ירוקות?”
“מוקי.”
אייל קפא.
“איך אתה יודע איך קוראים לו?”
“אני יודע את שמותיהם של כל מי שמגיע לכאן.”
“מי אתה?”
“מלווה.”
“מלווה של מי?”
“של מי שהגיע הזמן שלו לעבור הלאה.”
אייל הרגיש צמרמורת.
“איפה החתול שלי?”
הזקן הצביע אל הוואדי.
“למטה. הוא פצוע.”
אייל התקדם אל השביל היורד, אך הזקן חסם אותו במקלו.
“תן לי לעבור.”
“מוקי בילה שנים כשהוא נושא אליך אוכל, ישן לידך ומקשיב לכל התירוצים שלך. הוא אהב אותך בלי לשאול מה עשית כדי להיות ראוי לכך.”
“הוא חתול.”
“ולכן האהבה שלו הייתה נקייה משקרים.”
אייל הידק את אגרופיו.
“מה אתה רוצה ממני?”
“כלום.”
“אז תן לי להציל אותו.”
“אתה יכול לרדת ולהביא אותו הביתה. אבל מי שיעלה בחזרה לא יוכל להיות אותו אדם שירד.”
“מה זה אומר?”
“שלא תחזור לחדר החשוך שלך ותמתין שאמא תבשל ואבא ישלם. אם אתה לוקח את מוקי, אתה לוקח אחריות גם על חייו וגם על חייך.”
“ואם לא?”
הזקן הביט לעבר תחתית הוואדי.
“אז אני אלווה אותו מכאן.”
מלמטה נשמע יללה חלשה.
אייל זיהה אותה מיד.
הזקן הרים את מקלו.
“תחליט עכשיו. האם אתה מוכן לוותר על החיים הנוחים שבזבזת, או שאתה מעדיף להיפרד מהיחיד שמעולם לא ויתר עליך?”
אייל השליך את הסיגריות מכיסו אל האדמה.
“אני לא יודע להשתנות,” אמר.
“אף אחד לא יודע לפני הצעד הראשון.”
אייל התחיל לרדת.
השביל היה תלול ומכוסה אבנים. הוא החליק, קרע את מכנסיו ופצע את כפות ידיו. כמה פעמים נעצר מפחד, אך בכל פעם שמע את מוקי.
“אני בא!” צעק. “רק תחכה לי!”
הוא מצא את החתול מתחת לענף כבד. רגלו האחורית הייתה לכודה ודם הכתים את פרוותו.
ברגע שמוקי ראה אותו, הוא הפסיק להיאבק.
אייל כרע לצדו.
“סליחה,” לחש. “גרמתי לכולם לשאת אותי. אפילו לך.”
הוא הרים את הענף, שחרר את מוקי ועטף אותו בחולצתו.
העלייה ארכה כמעט שעה. כאשר הגיע לפסגה, הזקן כבר לא היה שם. על הסלע נותר רק מקל עץ הזית.
לא היה קליטה בטלפון. אייל הלך עם החתול בידיו עד הכביש הראשי, עצר מכונית והגיע למרפאה וטרינרית.
הרופאה אמרה שמוקי זקוק לניתוח.
“כמה זה יעלה?”
הסכום היה גבוה בהרבה מכל הכסף שהיה לאייל.
“תתחילו,” אמר.
“אנחנו צריכים מקדמה.”
אייל התקשר לאביו.
יוסי ענה מיד.
“מצאת אותו?”
“כן. הוא פצוע.”
“אנחנו בדרך.”
“אבא… אני צריך שתביא לי את המחשב.”
“למרפאה?”
“אני מוכר אותו. גם את הקונסולה ואת הטלוויזיה.”
יוסי שתק.
“אתה בטוח?”
“בפעם הראשונה בחיים.”
מוקי עבר את הניתוח ונשאר במרפאה ארבעה ימים.
באותו שבוע מכר אייל כמעט את כל הציוד מחדרו. למחרת בבוקר קם בשש וחצי, התלבש ויצא לחפש עבודה.
אחרי חמש דחיות, בעל חנות חומרי בניין הסכים לקבל אותו למחסן.
העבודה הייתה קשה. אייל סחב ארגזים, ניקה רצפות ועמד שעות על הרגליים. בערב הראשון חזר הביתה ושכב על המיטה בלי כוח.
“אני לא חוזר לשם,” אמר.
מוקי, שרגלו הייתה חבושה, דידה אליו והניח את ראשו על נעל העבודה שלו.
אייל חזר.
כעבור חודש קיבל משכורת ראשונה. הוא הניח חלק ממנה על שולחן המטבח.
רחל ניסתה להחזיר לו.
“שמור לדירה.”
“זה עבור אוכל וחשמל.”
“אייל—”
“אמא, בבקשה. תני לי סוף־סוף להיות חלק מהבית, לא המשא שלו.”
יוסי הסתובב אל החלון כדי שלא יראו את עיניו.
אייל למד את העבודה, קיבל אחריות נוספת והתחיל ללמוד בערבים ניהול לוגיסטיקה. כעבור שנה עבר לדירה קטנה במבשרת ציון.
ביום המעבר, מוקי נכנס בעצמו לכלוב הנשיאה והתיישב בפנים.
רחל צחקה דרך הדמעות.
“נראה שהוא כבר החליט עם מי הוא גר.”
אייל הרים את הכלוב.
“הוא החליט את זה הרבה לפניי.”
מוקי חי עוד תשע שנים.
בערב האחרון שלו, אייל ישב איתו במרפסת. הרי ירושלים נצבעו בזהב, ורוח קלה עלתה מן הוואדי.
“אתה יודע,” לחש אייל, “פעם חשבתי שאתה היחיד שאהב אותי כמו שאני.”
מוקי מצמץ בעייפות.
“עכשיו אני מבין. אהבת אותי גם בגלל מי שיכולתי להיות.”
החתול הניח כפה על ידו ועצם את עיניו.
לאחר שקבר אותו מתחת לעץ זית, חזר אייל אל המצוק.
מקל העץ עדיין היה שם, נשען על סלע.
לרגע נדמה לו שהזקן עומד בין האורנים.
“האם עמדתי בהבטחה?” שאל אייל.
הרוח עברה בין העצים.
ובתוכה נשמע כאילו קול רחוק עונה:
“לא הבטחת לי. הבטחת לו.”
אייל חזר הביתה כשהקולר של מוקי בכיסו.
במשך שנים חשב שאהבה פירושה שמישהו יבשל בשבילו, ישלם עליו ויציל אותו מתוצאות מעשיו.
מוקי לימד אותו אחרת.
אהבה אמיתית יכולה להאכיל אותנו כשאנחנו חלשים.
אבל היא אינה חייבת להחזיק אותנו חלשים לנצח.
לפעמים היא יוצאת אל היער, נעצרת בקצה הדרך ומחכה לראות האם סוף־סוף נקום ונלך אחריה.
