מבואת הילטון תל אביב הומה אדם. נגני ג׳אז ניגנו בפינה, שמפניות צלצלו, וריח של פרחים טריים התערבב בניחוח המזגן הקר. איתן בן דוד, 44, עמד באמצע, בלייזר כהה תפור במיוחד, שעון וינטג׳ על פרק ידו. בדיוק סיים שיחת טלפון כשהרגיש משיכה קטנה בשרוול.
״יש לך שעון כמו של אבא שלי.״
הוא הסתובב. ילד בן עשר, רזה, עם חולצת פוטר בלויה ונעלי ספורט קרועות, נעמד מולו במרחק נשימה.
״איך קוראים לאבא שלך?״ שאל איתן בקול רועד.
״יואב.״
האולם הסתחרר. איתן כרע על ברכיו, ממש שם, על השיש המבריק, מול אורחים שקפאו במקומם. יואב. השם שאת קברו סגר מבפנים כבר אחת-עשרה שנה. יואב כהן, שקפץ לאש כדי למשוך אותו החוצה בליל השריפה במשרד. יואב, שמת בידיים שלו, בזרועותיו.
הוא שלף את השעון מידו בידיים רועדות. ״קח אותו. אבא שלך הציל את החיים שלי,״ לחש.
הילד הסתכל על השעון. לא נרעד. לא בכה. כאילו חיכה בדיוק לרגע הזה. תחושת אימה קרה כמו סכין ננעצה בבטנו של איתן. הוא חיבק את הילד, הצמיד אותו אליו, הרגיש את הדופק הדק תחת הבד הדק. קירב את אוזנו.
״איפה אבא שלך עכשיו?״
הילד נישם לתוך אוזנו משפט אחד. לאט. מדוד. כמו שליח של רוח רפאים.
״אבא שלי אמר: אם תשאל את השאלה הזאת, סימן שעדיין לא סיפרת את האמת על הלילה שהוא נעלם.״
איתן קפא. אצבעותיו ננעלו על כתפי הילד. המשפט הזה — רק שני אנשים בעולם הכירו את הקוד הזה. יואב, ששכב חנוק תחת קורת בטון, תפס אז את ידו ומלמל: ״אם אי פעם תספר מה קרה באמת, תדע שאני אבוא אליך.״
הוא הזיע קלות. ״איפה הוא?״ שאל שוב, הפעם כמו מי שתופס קיר נופל.
הילד הביט בו בעיניים חומות דומעות. ״הוא למטה. במסעדת היוקרה. הוא אמר שלא תצרח, אחרת כולם ישמעו. הוא רוצה שתסתכל לו בפנים.״
איתן נעמד באיטיות. רגליו רעדו. הוא התקדם לעבר המדרגות הנעות, הילד צמוד אליו. בקצה, ליד חלונות הזכוכית הפונים לים, דמות ישבה בשולחן פינתי, פניה מוסתרות חלקית במשקפי שמש כהות ובקפוצ׳ון אפור. מתחת לשרוול השמאלי, יד מצולקת השתרבבה אל השולחן. איתן זיהה מיד את הכוויות, את האצבעות שהיו פעם של הפסנתרן הכי מוכשר שפגש.
״שב,״ אמר האיש בקול שקט.
איתן התיישב מולו, הגב ישר כמו חוט ברזל. המלצרים התעלמו, חשבו שמדובר במפגש עסקים שגרתי.
״יואב,״ מילמל.
האיש הסיר את משקפי השמש. עור הפנים היה חרוך, חלקו חסר, צד אחד של הפה משוך מעט כלפי מטה. אבל העין הימנית — ירוקה, צלולה, אותה עין בדיוק — נעצה בו מבט ישיר.
״אני גוסס, איתן. סרטן ריאות. חצי שנה, בקושי.״ הוא הצביע על הילד, עכשיו עומד לצדו. ״אופיר, הבן שלי. נולד במילאנו, גדל אצל אחותי עד שהתאחדנו. לא רציתי שיירש עולם של שקרים.״
איתן בלע רוק. ״יואב, אני… הודיתי לך כל חיי.״
״שיקרת,״ חתך יואב. ״אתה יודע מה בדיוק קרה בחדר השרתים כשהוצתה האש.״
עשרה שולחנות משם, אנשים צחקו. איתן הרגיש את השקט נמס.
יואב המשיך. ״התוכניות למגדל הפניקס היו שלי. שותפות 50-50, נכון? אבל לקחת את הקרדיט, התחתנת עם ענת, הגשת טפסים שאת החתימה שלי עליהם זייפת. חשבת שהכול יישרף. טעית.״
הוא שלף טאבלט פשוט מחיק הקפוצ׳ון. על הצג נגן וידיאו. ״מצלמת האבטחה הפנימית מהמחסן.״
הוא לחץ על Play. איתן ראה את עצמו, צעיר, מושך ידית של ארון חשמל, יוצק חומר דליק. ראה את עצמו סוגר אחריו דלת ברזל, מנעול.
איתן החוויר. ״תכבה את זה.״
״לא.״ יואב הגביר את הווליום. אורחים בשולחן סמוך הסתובבו. מלצר קפא עם מגש. ״התיק במשטרה חסר, אבל העותק שלי נשאר. ביחד עם המכתבים ששלחת לחוקר הפרטי להעלים ראיות.״
איתן ניסה לקום. ״זה סחיטה! אתה מנסה להרוס אותי.״
״להרוס?״ יואב נשף. ״כבר הרסתי.״ הוא הביט לעבר דלת המסעדה.
ענת, רעייתו של איתן, נכנסה פנימה — פניה חיוורות, מלווה בשני אנשי ביטחון של המלון. מיד אחריה ניצב ניצב משטרתי בדימוס, חבר המשפחה, איתו איתן שיתף פעולה בעבר.
״הם שמעו הכול,״ אמר יואב בקור רוח. ״הזמנתי אותם לכאן. עכשיו כולם יראו.״
איתן הביט באשתו. עיניה נוצצות מזעזוע. ״ענת, את יודעת —״
״אני יודעת ששיקרת לי, איתן. לאורך כל הדרך.״
שקט נורא השתרר. כמה סועדים התחילו לצלם בטלפונים. איתן ראה את החומות בוערות מסביבו, הפעם בלי אש. הוא ניסה לצחוק, פתח את הפה, אבל רק הברה חלושה בקעה.
יואב קם. נשען על מקל כסוף. הילד אופיר גלש אליו, הושיט לו את שעון הוינטג׳. יואב נטל אותו, הָפַךְ את הגב. חריתה עדינה: ״ליואב, עם תודה — איתן״. הוא הצמיד את השעון לחזהו. ״השעון שלי,״ מילמל. ״נתתי לך אותו ביום החתימה על העסקה. עכשיו קח אותו חזרה.״
הוא השעין את השעון על השולחן, מול איתן.
איתן לא הושיט יד. רגליו נעמדו כבדות. ענת סובבה אליו גבה, יצאה מהדלת. אנשי הביטחון התקרבו. מפקח בדימוס הינהן אל שוטרים בכניסה. איתן פלט ״חכה, אני אסביר״ אבל הסירנה שבחוץ ענתה.
יואב משך את אופיר קרוב. הרוקד על החזה הקטן, הבט באביו. ״עשית את זה, אבא,״ לחש. יואב נישק את ראשו.
בחוץ, על המדרכה, איתן נלקח באזיקים. האור הוורוד של השקיעה השתקף בחלונות. אופיר הרים את השעון שנותר מיותם, התבונן בפניו של אביו, והכניס אותו לכיס. קטן, זניח, ולא מעניין אותו כרגע.
