הרעש במסעדת "לה פנינה" בראש העין התחיל בדיוק כששגית נכנסה למשמרת שלה. ערב חמישי, עשר וחצי בלילה. המטבח הפתוח שרק מאדים, הברמן ניער קוקטיילים בקצב מטורף, והאולם התמלא בריח של חמאה חומה ושום קונפי. היא הדקה את הסינר השחור, לקחה נשימה עמוקה, והתחילה לסחוב מגשי פירות ים. שולחן עשר, ארבעה סועדים בחליפות, הזמינו בקבוק פינו גריג'יו במאתיים שקל. שולחן ארבע עשרה, שתי עורכות דין, התווכחו על דוחות כספיים תוך כדי שהן מפרקות לברק עם מזלגות.
החיים של שגית היו רחוקים שנות אור מהבלגן הזה. בת עשרים ושש, גרה בשכונת מצוקה בדרום תל אביב, לבד עם החובות של אבא שלה. הלימודים לתואר שני נזרקו לפח לפני שנתיים כשהבנק דפק על הדלת. כל שקל מהמשמרות הלך לסגור את הפה של הנושים. היא למדה לקרוא אנשים בשניות: מי יתן טיפ, מי יתלונן על הטמפרטורה של המרק, ומי פשוט רוצה לראות מישהי מתכופפת.
היא בדיוק חזרה משולחן שבע עשרה, כשעברה ליד הפינה המבודדת ליד המטבח. שם ישבה משפחה שהזמינה מראש: זוג מבוגר, הבת שלהם והחתן, ושתי ילדות קטנות. הילדה הגדולה, בערך בת שש, נעלמה לפני כמה דקות. כולם חשבו שהיא הלכה לשירותים. שגית עצרה לרגע, ושמה לב שמתחת לשולחן, מאחורי המפה הלבנה הארוכה, משהו זז.
היא התכופפה, כאילו להרים כפית שנפלה, והרימה את קצה המפה.
שתי עיניים כהות, ענקיות, בההו בה מתוך החושך. הילדה ישבה שם, ברכיים צמודות לחזה, וטלטלה ביד קטנה את רגל המכנס של שגית. הפנים שלה היו מרוחות בדמעות, השפה התחתונה רעדה, והצמה הבלונדינית השתחררה והפכה לסבך פרוע.
שגית מיד זרקה מבט להורים. האבא צחק בקול רם מדי, חתך סטייק אנטריקוט בתנועות אגרסיביות. האמא חייכה חיוך קפוא, מחזיקה את התינוקת קרוב לחזה. הבת שלהם, זאת שילדה את הילדה, ישבה בשקט, בוהה בצלחת.
– מותק, מה את עושה שם? – שגית שאלה בלחש.
הילדה לחצה אצבע על השפתיים שלה. היד שלה רעדה.
– בבקשה… – הקול היה צרוד, בקושי נשמע. – אל תגידי לו. הוא יהרוג אותי.
שגית הרגישה כאילו מישהו שפך לה קרח לאורך עמוד השדרה. "הוא". המבט הנעול של הילדה כיוון לעבר הסב, האיש המבוגר שצחק עם פה מלא. לא היה שום דבר חשוד בהתנהגות שלו. איש עסקים עשיר, בטח קבע פגישות על הבוקר. אבל משהו בעיניים של הילדה צרח. צרח בשקט.
– אני צריכה ללכת לשירותים, – אמרה שגית בקול רגיל, קמה, וסימנה לילדה להישאר. היא הלכה לעמדת הצוות, תפסה את אלכס, מנהל המשמרת.
– אלכס, יש לי מצב פה. ילדה מסתתרת מתחת לשולחן 18. מפוחדת. אומרת ש"הוא יהרוג אותה". הסב.
אלכס גלגל עיניים. – די, שגית. בטח רבו על גלידה. אל תתערבי.
– היא רעדה. ממש רעדה. זה לא גלידה.
– אנחנו בפול אוקיופנסי, מחכים למשלחת של סלקום. אל תעשי לי בושות עכשיו. תני לה להיות.
שגית נשכה את השפה. היא חזרה לשולחן עם קנקן מים, התכופפה שוב, העמידה פנים שהיא מוזגת. הילדה עוד הייתה שם, מכונסת.
– את יכולה להגיד לי איך קוראים לך? – שגית שאלה בלי להסתכל עליה, רק שפתיה זזו.
– נעמה.
– טוב, נעמה. אני שגית. את מרגישה לא בטוחה?
הילדה הנהנה.
– אני לא אתן לאף אחד לגעת בך. את מבינה? אבל אני צריכה שתסמכי עלי. תני לי חמש דקות. – שגית קמה, לקחה מגש ריק, וניגשה לשולחן. היא התחילה לפנות צלחות.
הסב, מאיר, הביט בה במבט נוקב. – הכל בסדר? הילדה חזרה?
– כן, בטח, – שגית חייכה. – היא שכחה את התיק בשירותים. מיד אביא אותה. – השקר יצא חלק כמו חמאה.
היא חזרה למטבח, תפסה את יעל, הטבחית הצעירה. – יעלי, תקשיבי לי טוב. יש ילדה מתחת לשולחן 18, האבא מאיר, או סבא, לא ברור, מאיים עליה. אני הולכת להוציא אותה דרך יציאת החירום למחסן. תפתחי לי את הדלת מבחוץ.
יעל הנהנה. שגית חזרה לשולחן, התיישבה על ברכיה והרימה את המפה.
– נעמה. יוצאת עכשיו. זריז. – היא הושיטה יד. הילדה תפסה אותה, ויחד הן זחלו לאחור, לכיוון הקיר, רחוק מקו הראייה.
הן כמעט הגיעו למטבח, כשיד כבדה נחתה על הכתף של שגית.
– תגידי לי, – קולו של מאיר היה סמיך. – אולי תביאי לי את החשבון? ואיפה הילדה?
שגית קפאה. ליבה דפק בפראות. היא שחררה את ידה של נעמה מאחורי גבה, מסמנת לה לרוץ. הילדה זינקה ועלמה למטבח. מאיר ראה את התנועה.
– או, הא! – פתאום הוא התחיל לצחוק. צחוק מזויף. – שיחקנו מחבואים? – הוא קרא בקול לכולם, מחבק את הכתף של שגית בחוזקה, מדי בחוזקה. – איזה חמודה, אה? משחקת עם הילדה שלי. – אצבעותיו ננעצו לה בשריר.
– עזוב אותי, – היא אמרה בשקט.
– את יודעת מה, – לחש לה באוזן. – את עושה פה בושות, ואני אעשה לך את המוות. תביאי לי את הנכדה שלי תוך דקה, או שאת מפוטרת. אל תתערבי.
הוא דחף אותה בעדינות, והתיישב חזרה. האולם כולו הביט. לקוחות הפסיקו ללעוס. אלכס רץ אליה, פניו לבנות.
– מה היה פה עכשיו?!
שגית לא ענתה. היא פשוט ירתה במבט לעבר המטבח, וראתה דרך החלון שיעל מחבקת את נעמה, והן נכנסות למחסן. אדי הסכנה עלו.
היא החזירה מבט למאיר. "אל תתערבי". בעוד חמש דקות הוא יקום וילך לחפש אותה. במטבח יש סכינים, יש שמן רותח, אבל יש גם מצלמות ויש טלפון.
היא שלפה את הנייד שלה, והתקשרה. היא חייגה למספר שרשמה בראש, של מישהו מהלימודים. מישהי שעכשיו עובדת בשירותי הרווחה.
– דנה, זאת שגית. תקשיבי, יש לי מקרה חירום במסעדה. ילדה בת שש. הסבא אלים, המשפחה מכסה. היא ברחה ממנו. אני צריכה אותך פה עכשיו. – היא ניתקה, התעלמה מאלכס שסינן משהו לידה, ופסעה לאט לעבר השולחן.
– איפה היא?! – מאיר הרים את קולו, והפעם אשתו קמה.
– מותק, מספיק. – היא ניסתה להרגיע.
– שבי! – הוא נבח.
שגית עצרה שני מטר ממנו. – היא לא חוזרת אליך.
שקט. כל המסעדה קפאה. המלצרים עמדו במקומם. לקוח הפיל מזלג.
מאיר קם לאט, מפיל את הכוס יין. – מה אמרת?
– שמעת אותי. – קולה של שגית לא רעד, אבל בפנים היא התמוטטה. היד שלה, מאחורי הגב, רעדה כאילו היא מחזיקה מעקה בספינה טובעת. – היא תצא מכאן רק עם מישהו שהיא סומכת עליו.
מאיר זינק לעברה, אבל אלכס חסם אותו. ואז, משום מקום, הדלת נפתחה, ודנה נכנסה. מאחוריה עמד שוטר.
דנה הרימה את התג שלה. – אדוני, אני עובדת סוציאלית. איפה הילדה?
מאיר החוויר. אשתו התחילה לבכות. האם הצעירה, זאת שבקושי דיברה, לפתע השליכה את המפית על השולחן, קמה, ואמרה בשקט – במחסן. מאחורה. – היא הצביעה.
הסב הסתובב אליה בתדהמה, אבל אשתו תפסה אותו ביד.
– די, מאיר. די. – היא לחצה.
דנה נכנסה למטבח. כעבור דקה היא חזרה, אוחזת בידה של נעמה. הילדה נראתה צעירה יותר, קטנה יותר. היא ראתה את סבא שלה, התכווצה, אבל אז הביטה בשגית. שגית הנהנה אליה, והצליחה לחייך.
– את תהיי בסדר, מותק. אני מבטיחה.
השוטר לקח את מאיר החוצה. אשתו הלכה איתו, ממררת בבכי. המשפחה השתתקה. לקוחות התחילו לזוז באי נוחות. אלכס, פנים סמוקות, ניגש לשגית.
– תגידי תודה שזאת לא תהיה תביעה. את מפוטרת. תאספי דברים ותלכי.
היא ציפתה לזה. היא הורידה את הסינר, הניחה אותו על השולחן הריק, ולקחה את התיק שלה. כשפנתה לצאת, דנה והילדה חיכו לה בחוץ.
– את חייבת לבוא איתי למשטרה, – אמרה דנה. – ועוד משהו. – היא הושיטה מעטפה. – זה לא הרבה, קרן סיוע לעובדים במצוקה. אבל יש שם אלפיים שקל. על האומץ.
שגית הביטה במעטפה, ואז בילדה. נעמה שחררה את היד של דנה, ניגשה אל שגית, וחיבקה אותה סביב המותניים.
בלי מילים. רק היד הקטנה שוב. הפעם, לא מבקשת הצלה. מודה.
היא לא תחשוב על מחר עכשיו. על חשבונות, על איך תשרוד את החודש. היא תיקח אוטובוס לים, תשב לבד על החול, ותנשום.
