ברחוב האגס, ליד כלובי התרנגולות של שוק מחנה יהודה, יש פינה שקטה שכבר ארבעים ושלוש שנה אף אחד לא באמת רואה. שם, בין קיר בטון אפור למדרגות של בית כנסת ישן, עמד מושֶׁה עם העגלה שלו.
עגלת מתכת קטנה, צבע כחול דהה, עם גגון משובש מבד ששרד כבר ארבעה חורפים ירושלמיים. על המדף הציג כל בוקר עשרים בורקס תוצרת בית – גבינה, תפוח אדמה, תרד – וסמובר רוחש עם תה מתוק בריח נענע. גובהו, מטר וחצי, שפם לבן, ידיים מלאות בקמח ישן, עיניים כהות שמסתכלות על האנשים, לא על הרגליים.
העיר התהפכה. רשתות בתי קפה נוצצות, פאבים, מוזיקה. אנשים רצו ללחוץ על ״שלם״ בנייד, לקחת ולצאת. מושה נשאר. לא התעשר. מעולם לא. לפעמים ספר גרושים בסוף היום כדי לשלם דמי שכירות לחדר בשכונת נחלאות. אבל חוק אחד שמר בקנאות: אף ילד רעב לא יוצא מכאן בלי אוכל. לא משנה מאיפה, לא משנה למה. ילד = חינם. נקודה.
אחד מימי רביעי, בוקר ינואר, כשהרוח יבשה חתכה את הפנים, מושה חימם בורקס והביט החוצה. ילדה עמדה מטר מהעגלה. אולי בת שמונה. גופיית טריקו דקה, סווטשרט קרוע במרפקים, מכנסי ג׳ינס מוכתמים. פנים לא ירושלמיות – שיער חום בהיר סבוך, עיניים אפורות-ירוקות. רעב, לא אנושי, סוג של רעב שמושה למד לזהות.
היא לא ביקשה. פשוט עמדה.
– יש לך כסף?
היא הנידה בראש, מסתכלת על הנעליים.
– אבא שלי לא חוזר עד הערב. אימא בעבודה.
– שאלתי אותך: רעבה?
הילדה לא ענתה. הבטן שלה כן.
מושה לא חייך. לקח בורקס גבינה חמים, חתך לחצי עם סכין ישן, נתן לה על צלחת נייר.
– פה לא מוכרים רעב. פה מוכרים אוכל. היום החשבון עליי. תגידי תודה.
היא לקחה. נָגסה כמו חתלתול, בשקט, ליד הסמובר.
– איך קוראים לך?
– יהלי.
– יהלי, את יכולה לבוא מחר. גם מחרתיים. בא לך גם תה?
היא הנהנה, בלי להרים עיניים.
מכאן נהייתה שגרה. יהלי הגיעה חמישה ימים בשבוע. באף פעם לא היתה לה שקל. מושה, באף פעם לא ביקש. לפעמים הושיב אותה על ארגז חלב הפוך, לימד אותה לסדר את מפיות הנייר. שאל על לימודים – היא לומדת בבית ספר יסודי במורשה, אימא שלה מנקה בלילה, אבא נהג מונית. לא התערב. נתן לה בורקס וקצת שקט.
אבל העסק לא הלך. ינואר הפך לפברואר, התיירים התמעטו, ומושה התחיל להסתכל על חשבונות. בעל המקום, בחור בשם עומרי, נכנס פתאום ביום חמישי, דקות אחרי שיהלי הלכה עם חצי בורקס תרד ביד.
– מושה, צריך לדבר. המקום עומד לעבור שיפוץ. תוך חודש אתה מפנה.
מושה קפא. העגלה הזאת – עמוד השדרה שלו. בלעדיה, ארבעים ושלוש שנה נעלמות, ואיתו. עומרי השאיר דף, נסע על הקטנוע, אפילו לא חיכה.
יהלי חזרה למחרת, ראתה את הפנים שלו. הוא השתדל להחביא, אבל הידיים רעדו על הסמובר. מים נשפכו.
– מושה, מה קרה?
– כלום, בוריָה. כסף. שטויות של גדולים.
היא לא האמינה. שמה לב למעטפה המקומטת ליד הקופה. הציצה – ״צו הריסה מינהלי״. בת שמונה ומשהו, אבל רחוקה מלהיות מטומטמת. באותו לילה סיפרה לאימא שלה, נועה, שבאה לאסוף אותה מהפינה. נועה, עייפה מעשר שעות ניקיון, הקשיבה בשקט, אבל היה לה משהו בבטן. משהו על אדם זר שנותן לבת שלה אוכל חודש וחצי – בחינם. כששמעה שמעיפים אותו, קפץ לה.
בבוקר הלא נכון, נועה לקחה חופש. יהלי הלכה איתה. הגיעו לשוק בשש וחצי, שעה לפני שמושה פותח. נועה עברה בין כל התריסים. היתה לה רשימה קטנה: בורקס בבוקר? תשמע, יש סיפור, אולי תעזרו. היא לא ידעה בדיוק מה לעשות. סתם דיברה: ״האיש שישב פה ארבעים שנה אוטוטו זורקים אותו. בת שלי, יהלי, לא משלמת בחיים.״
בתוך שעתיים, שמונים איש שמעו. מוכר התמרים, הבחורה מקופיקס, בעל הדוכן של החומוס, איזה סטודנט לרפואה שהגיע לשתות תה חמישי ברציפות. בלי שמושה ידע, התחילה התארגנות. מישהו פתח קופה קטנה – קופסת פלסטיק. מישהו חייג לעיתונאי קטן מאתר ״כל העיר״. יהלי החזיקה את הקופסה, נועה הסבירה.
כשמושה הגיע בתשע, גרר את העגלה ברחוב, ראה המון ליד הפינה. חשב: באו לפנות. עצר. יהלי רצה אליו, לקחה את היד.
– בוא, יש פה משהו בשבילך.
הוא התקרב, ראה עשרות פנים מוכרות. הקופסה הקטנה התפקעה. שטרות של עשרים ומאה, גם חמישים. גם חמש שקל מילד קטן. מישהו הביא מכונת קפה משוכללת במתנה. עומרי עמד שם, נבוך, איזה נייר ביד. אמר, בקול חצי מתנצל:
– טוב, שמע, קיבלתי טלפון… בעל הבית הגדול נתן ארכה. בינתיים. גם היתה התערבות – ייתכן שהעירייה תכיר במקום כמורשת. או משהו. בקיצור, אתה נשאר.
מושה לא בכה. אנשים ירושלמים לא בוכים באמצע שוק. אבל הידיים נרעדו שוב, הפעם מרוב הקלה. הוא משך באפו, חייך לנועה, הביט ביהלי.
– את, קטנה, גרמת לזה?
היא משכה בכתפיים, חיוך נבוך. ״אימא עזרה.״
שבוע אחרי, מושה החזיר את הכסף? לא. השתמש בו כדי לשפץ את הגגון, לקנות סמובר חשמלי, לתלות שלט קטן שמישהו צייר: ״בורקס של סבא – אף ילד לא הולך מכאן רעב.״
באחד מימי שישי, יהלי טיפסה על ארגז החלב, לקחה סמרטוט, ניקתה את הוויטרינה. מושה הביט בה מהצד, ניגב ידיים במגבת, לא אמר דבר. רק התחיל לשיר איזה ניגון ישן, מלודיה חסידית, בקול נמוך. יהלי הצטרפה. היא לא ידעה את המילים, זמזמה. עגלה קטנה, פינת רחוב ישנה, ורוח ירושלמית שהביאה לחומוס ריח בורקס חם.
