Иврит
״בגיל שלך? אתה לא מתבייש?״ אלה היו המילים הראשונות ששמע יעקב בן השמונים כשאיש הביטחון עצר אותו ליד היציאה
בכל בוקר בשעה חמש ורבע מירי הייתה קמה לפני שהשעון השני הספיק לצלצל. היא הייתה שוטפת פנים במים קרים, אוספת
רבקה לוי הייתה בת שמונים, אבל בכל בוקר עדיין קמה לפני השמש. היא פתחה את התריסים במטבח הקטן, הרתיחה מים
כשמרים שמעה את מה שבנה הבכור עומד לומר, היא הייתה בטוחה ששוב מדובר באיזו צרה. אצל ניר, בדרך כלל, חדשות
הגירושים לא שברו את מיכל לוי. להפך. כשיצאה מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, עם מעטפה חומה ביד וחותמת רשמית
במשך יותר מעשרים שנה הייתי בטוח שאשתי היא הבעיה בנישואים שלנו. שמה היה מיכל. כשהכרנו, שנינו היינו צעירים.
״את ממילא לבד. קחי את אבא אלייך.״ יעל הניחה את כוס התה על השולחן בלי להשמיע קול. אחיה, אורי, ישב מולה
סבתא רבקה תמיד אמרה שנישואים טובים בנויים משני דברים: סבלנות ושתיקה. את המשפט הזה שמעתי ממנה לראשונה
— נועה, תלכי לדודה יעל. את יודעת שיעל אוהבת אותך מאוד. מיכל דחפה בעדינות את בתה בת הארבע אל תוך הדירה
“אמא תגור אצלנו בזמן הקרוב. היא צריכה שקט, והחדר שלנו הכי מתאים.” אורי הניח תיק נסיעות גדול