Zone 4.0

״יעל, אנחנו כבר לא ילדים. הגיע הזמן שתתני לי מפתח.״ ״מפתח למה?״ ״לבית שלך. אלינו. לחיים נורמליים.

לפני חצי שנה חשבתי שאני עושה את הדבר הכי נכון והכי אנושי שעשיתי בחיים. הייתה לי דירה קטנה אבל נעימה ברמת

הזמנתי את הגבר שחיזר אחריי ליום ההולדת הארבעים שלי. הוא נכנס אליי הביתה בידיים ריקות ואמר בחיוך: “מה

גידלתי ילדה שלא נולדה ממני, למרות שכמעט כולם במשפחה לחשו לי שיום אחד אצטער על זה. “דם זר נשאר דם זר,”

  ״יוסי, להכין לך תה?״ קראה מלכה מהמטבח, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם להיכנס לבית של השכן בלי לשאול.

רונית סובבה את המפתח בדלת המכולת הקטנה ונשענה רגע על התריס המתכתי. סוף־סוף. שבת לפניה. בלי ארגזים של

  את הילד מצא דווקא הכלב שאף אחד בשכונה לא רצה ללטף. לא המשטרה. לא השכנים שהציצו מאחורי התריסים.

בבוקר ההוא נועה ישבה על הרצפה הקרה ליד דלת הכניסה, עם הטלפון ביד, וניסתה בפעם השנייה להתקשר למגדלת.

  בגיל ארבעים ושבע הייתי בטוח שאני יודע מה אני מחפש. לא יופי מסחרר. לא התאהבות כמו בסרטים.

״עד גיל ארבעים לאישה כבר צריכה להיות דירה משלה,״ הוא אמר לי. ״אני לא מחפש מישהי ענייה שתיפול עליי.