Zone 4.0

בכל בוקר, קצת אחרי שש וחצי, רבקה בן־דוד הייתה נכנסת בשער הברזל של בית העלמין במושב עם שקית בד קטנה וזר

  כבר היינו באיחור של שלושים ושש דקות, כשצלצל הטלפון בתא הטייס. זה לא היה צלצול חזק במיוחד, אבל

  שלוש מאות שישים וחמש זריחות. בדיוק כך ספרתי את הזמן מאז שהחתול שלי, ג׳ינג׳י, נעלם מהחצר הקטנה

  שלושים ושניים אלף וארבע מאות שקלים. זה המספר שעמד לי מול העיניים בזמן שהנכדה שלי, מיקה, הסתכלה

הבת שלי הייתה מורידה אצלי את הילדים בשבע בבוקר ואוספת אותם אחרי שמונה בערב. שנה שלמה אמרתי לעצמי שזה זמני.

הילדים שלי השאירו אותי לבד במחלקה הסיעודית בזמן שניסו למכור את הבית שלי מאחורי הגב. אז הורשתי הכול לכלב

בגיל שבעים ואחת הפכתי שוב לאמא. לא תכננתי את זה. חשבתי שהחיים שלי כבר נכנסו לשקט שלהם — דירה קטנה בחולון

  אחותי ובעלה היו מגיעים אליי למושב עם ידיים ריקות. אבל כשנסעו חזרה לתל אביב, תא המטען שלהם תמיד היה מלא.

  ״נו, תראי לי כבר את הכפרייה שלך,״ אמרה דליה בחצי חיוך, כשיצאה מהמונית מול הבית החדש של בנה.

  הבן שלי הביא הביתה את הארוסה שלו. כשהיא הורידה את המעיל, ראיתי על הכתף שלה סימן שחלמתי עליו בסיוטים