Иврит

הטלפון צלצל בשעת ערב, בדיוק כשרחל בן־עמי התכוננה לצאת לרפת הקטנה שמאחורי הבית. על הצג הופיע שמה של בתה.

״באמת אין שום דבר נוסף שאפשר לעשות?״ שאל אורי. הוא אפילו לא שם לב שאחז בידה של הווטרינרית. ״בבקשה,״ קולו נשבר.

דוד לביא הגיע למושב קטן בצפון בתחילת האביב. הוא הגיע לבדו, בטנדר ישן, עם מזוודה אחת, תיק כלי עבודה וכמה

הבלונדינית הסתורה עמדה על המיטה בכותונת לילה דקה וכמעט שקופה, גבה צמוד לקיר ושתי ידיה אוחזות בווילון.

  הדבר שהפחיד את יונתן בכלב השחור לא היה הגודל שלו. גם לא השיניים. זו הייתה הדממה. בכלבייה העירונית

הגור ישב ליד הכניסה השלישית לבניין כבר ארבעה ימים. בכל ערב, כשאורי חזר מעבודתו במוסך בחולון, הוא ראה

״אמא, תקשיבי לי בבקשה. אל תיגעי בברז. תשימי קערה בכיור ותלכי לנוח. טיפה אחת כל כמה שניות לא תציף את השכנים.

  במושב קטן בעמק החולה כולם הכירו את איתן לביא. הוא היה בן עשרים וחמש, גבוה וחזק, עם שיער בהיר ועיניים

  ביום שישי הנחתי לפני נכדתי קערת מרק עוף ופרוסה קטנה מעוגת שמרים עם קינמון—בדיוק כמו זו שהייתי

  ליד הקבר הטרי של בתי, כשכמעט מאתיים אנשים עדיין עמדו סביבנו, חתני הצביע על שלוש בנותיו ואמר: —