Zone 4.0

בשבע ועשרים בבוקר, כשהאוטובוס טיפס באיטיות במעלה הכרמל, הטלפון של יעל צלצל. ״את זוכרת את היולדת מהמשמרת הקודמת?

״תסתכל לי בעיניים ותגיד שאתה לא צוחק.״ ״נועה, די לעשות מכל דבר אסון. עבדתי כמו חמור שנה שלמה.

בגיל שישים ותשע כבר לא חיכיתי שאהבה תדפוק שוב בדלת. בעלי, אורי, נפטר שמונה שנים קודם לכן. שני ילדיי גרו

שולה התקשרה אליי יומיים אחרי שחזרה ממלון החלמה באילת. היא נשמעה נעלבת, כמעט מושפלת, משום שבעלי עבר לידה

  תמיד האמנתי שסדר הוא לא רק עניין של ניקיון. בשבילי הוא היה צורה של ביטחון. כשהכוסות נמצאות במדף

  ״אמא שלך שוב לא עונה. קצבת הזקנה נכנסה אתמול, והיא אפילו לא התקשרה להגיד שהכול בסדר.

במושב גבעת־הרימון כולם הכירו את זהבה לוי. אי אפשר היה שלא להכיר אותה. היא הייתה גבוהה, רחבת כתפיים, חזקה

  דליה הבחינה בזה ביום שלישי, בהפסקת האוכל השנייה. הילד מכיתה ג׳2 ישב בקצה חדר האוכל, ליד החלון

  סלחתי לבעלי על הבגידה שלו ביום חמישי בבוקר, במטבח הקטן שלנו בראשון לציון, בזמן שהקומקום עוד רתח

אמרו לי פעם שעוני הוא לא רק מצב בכיס, הוא מבחן לאופי של מי שעומד מולך. שנים לא הבנתי את המשפט הזה.